משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 8

נשים בעלייה לרגל

לפי התורה העלייה לרגל בשלושת הרגלים היא לזכרים בלבד, "יֵראה כל זכורך" (שמות כג יז). חיוב קרבנות חל על גברים ונשים, אבל בדרך כלל אנו מצפים למצוא את הגברים עם הקרבן במקדש. נשים נכחו במקדש, אך לפחות מבחינתם של חז"ל היה מקום לצפות לנשים מעטות בלבד במקדש⁴⁵ראו ספראי, נשים במקדש. . ברם, מהמקורות שבידינו עולה שהעלייה לרגל הייתה משפחתית, וכאשר עלתה המשפחה היא עלתה על טפה ונשיה. בספרות ההלכה התנאית מצויות דעות שונות לגבי מידת מחויבותן של נשים בקרבן הפסח (תוס', פסחים פ"ח מ"א), ולגבי השאלה באיזו מידה הן רשאיות לעשות קרבן פסח לעצמן⁴⁶ראו מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסח פי"א, עמ' 39; ירו', חלה פ"ד הי"א, ס ע"ב. . אולם ודאי שלמעשה השתתפו הנשים בזבח הפסח, אם כבנות בבית אביהן ואם כנשים בבית בעליהן. הלכות רבות מניחות כעובדה מובנת מאליה שהנשים שעלו לרגל נמנות ומשתתפות בסעודת זבח הפסח ומחליטות עם מי הן מעדיפות לאכול את הפסח, או מצפות לסיום ימי טומאתן כדי שתהיה אפשרות לשחוט עליהן את הפסח ולמנות אותן בין האנשים שעליהם שוחטים את הזבח. מצינו אף דיונים האם נשים יכולות לעשות חבורה לעצמן ולשחוט לעצמן את קרבן הפסח⁴⁷פ"ח מ"א; מ"ה-מ"ו; תוספתא פ"ז הי"א; פ"ח ה"ו, וראו דיונה של ספראי, נשים במקדש. . במסגרת זו נסתפק בסיפור אחד על כוהן משכבת החכמים שסיפרו עליו מעשי צדקה שונים: "מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסחים, ולא רצה לטמא לה, ודחפוהו חכמים וטימאו אותו בעל כרחו, ואמרו לו חכמים אין רשות אלא חובה" (שמחות פ"ד ה"ו, עמ' 117).

המדרש אף מספר: "אשתו של יונה היתה עולה לרגלים" (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא יז, עמ' 68)⁴⁸בירושלמי, ברכות פ"ב ה"ג, ד ע"ג ובבבלי, עירובין צו ע"ב, מופיעה גם הדעה שהיא הושבה, והרי זה פיתוח אמוראי, בלתי היסטורי. מקורות מאוחרים יותר עסקו במדרש על רקע המחלוקת האם נשים רשאיות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, והאם רשאיות לברך על כך. שאלות אלו לא עלו בימי הבית. .

מעין אותו מצב מצינו לגבי סמיכה על הקרבנות. לפי ההלכה נשים אינן סומכות, אבל המדרש יודע לספר: "רבי יוסי ורבי שמעון אומרים הנשים סומכות רשות, אמר רבי יוסי אמר לי אבא אלעזר היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת הנשים, וסמכו עליו הנשים. לא מפני שהסמיכה בנשים, אלא מפני נחת רוח של נשים" (ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ב ה"ב, מהדורת וייס ד ע"ד; בבלי, טז ע"א; עירובין צו ע"ב). למעשה שתי דעות לפנינו, האחת רואה בסמיכת נשים רשות והאחרת ראתה בכך צעד מיוחד מתוך היענות ללחצן של הנשים.

ההלכה של חז"ל (הפרושים?), וכנראה גם הנוהג במקדש (בהשראת הצדוקים), ראו במקדש אזור גברי. על הנשים לא נאסר להיכנס, אך לא היה להן כל תפקיד לא ככוהנות ולא כקהל. ברם המקדש היה מרכז העשייה הדתית, ונשים רצו לקחת חלק בעבודת ה' בין אם הן חייבות בכך מבחינה הלכתית-משפטית ובין אם לא. מחקרים אמפיריים בחברות שונות עמדו על כך שלעתים קרובות הנשים מגלות נטייה לדתיות יותר מהגברים. על כן אין להתפלא שהנשים חיפשו דרך להשתלב בעבודת המקדש, לפחות במה שמותר לישראל ולא נאסר על נשים. הפעילות של נשים בהווי המקדש היא דוגמה לעשייה דתית שאיננה נובעת מחובה הלכתית אלא להפך, קוראת תיגר על החובה ההלכתית. ההלכה התנאית שנקבעה שנשים מסבות בליל הסדר היא סופו של התהליך, ויש בה חידוש רב, שכן בחברה היוונית לא הסבו נשים עם הגברים בסעודות החגיגיות.