משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 9

המשנה מתארת את העלייה לרגל כתופעה מאורגנת שהשלטונות (בית הדין של ירושלים) אחראים על הכנת התשתית לה. בית הדין מתקין את הדרכים ומכין מתקני מים לעולים (משנה, מועד קטן פ"א מ"א; שקלים פ"א מ"א). הדברים נראים כהגזמה, אך לאחרונה התגלו עדויות לרשת דרכים ברמה על-מקומית המגיעות לירושלים⁴⁹ראו טפר, דרכים. . עדות ארכאולוגית אחרת היא מתקני מקוואות גדולים, ליד הדרכים לירושלים, ללא זיקה ליישובים מוגדרים. אחד מהם מכונה היום "חמאם שרה" ליד הדרך מחברון לירושלים⁵⁰עמית, מקוואות טהרה. ; מקווה דומה, קטן יותר, מצוי ליד המקום שבו נמצא כיום היישוב אלון שבות, בהמשכו הצפוני של אותו נתיב תנועה (איור 30). ריבוי מקוואות מעל ומעבר לצורכי היישוב מאפיין רבים מיישובי הר יהודה, כגון האתר ליד המקום שבו נמצאת כיום קריית ספר⁵¹מגן ואחרים, קרית ספר. או חורבת עתרי בשפלת יהודה⁵²זיסו וגנור, חורבת עתרי. . כן אנו שומעים על אחד מפקידי המקדש שתפקידו להתקין בורות מים לעוברי אורח ועולי רגל (נחוניא חופר שיחין – משנה, שקלים פ"ה מ"א). מנהיג אחר המכונה "איש עיצה", כלומר חבר המועצה (הבולי) של ירושלים, מתפאר שהוא פותר את בעיות הטומאה של עולי הרגל (על ידי הכנת מקוואות) טוב יותר ממנהיגי הפרושים הקובעים את ההלכות של הטהרה⁵³קהלת רבה, ד יז; ספראי, הקהילה, עמ' 250-249. (איור 31).

אחת התופעות המאפיינות עלייה לרגל בתולדות האנושות היא התחלת המצווה כבר בכפרי האם. ואכן, המשנה מתארת כיצד מתחילה השיירה להתארגן מכפרי האם. במשנת ביכורים (פ"ג מ"ג ואילך) מתוארת עלייה לרגל של אזור, שלא בשלושת הרגלים, להבאת ביכורים. מועד השיירה לא נאמר, והוא תלוי במועד הבשלת הפֵרות באותו אזור. לשיירה יש מארגנים נסתרים, והקול עובר בין היישובים. לשיירה יש כללי התנהגות של פרישות, גם כדי שלא ייטמאו וגם כהתקדשות כללית. יש לה ממונה, ותושבי הכפרים מקבלים אותה, מאפשרים לה לחנות ברחבות הציבוריות (רחובה של עיר) ומן הסתם לטבול במקוואות היישוב ולשתות מים ביישוב. לבני השיירה שירים קבועים ("קומו ונעלה ציון..." – משנה, ביכורים פ"ג מ"ב). בראש השיירה הולך שור, שהוא קרבן ציבור שנתרם, מן הסתם, על ידי כלל המשתתפים, קרניו מצופות זהב, ולפניו תזמורת מורכבת מחלילים ואולי גם מכלי נגינה נוספים. את שני המנהגים האחרונים אנו מכירים היטב מציורים הלניסטיים רבים. ההליכה נמשכה עד השעה השמינית ביום (תוס', להלן), ויתר היום הוקדש להתארגנות ולקבלת הפנים בכפרים השונים. כך נשמר האופי החגיגי של העלייה לרגל. כאשר השיירה מגיעה לירושלים היא מתקבלת בברכות טקסיות, והשיירה זורמת ישירות להר הבית. יש להניח שבדרך הם הניחו את חפציהם למשמרת ועלו להר הבית מדרום, דרך מעלות הר הבית שנחשפו. ייתכן שהם עלו בדרך הנחשפת בימים אלו ממעין השילוח להר הבית. במקדש עצמו הם מתקבלים בשירה ובנגינות קבועות ("שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך"), שהוא כאמור מזמור המיועד לעלייה לרגל (תהילים קכב).