משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 10

משנה ב

כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו:

משנה ג

הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם. הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם, הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום:

משנה ד

החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר, ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי (תהלים ל):

משנה ה

הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות, ומה שבידם נותנים לכהנים:

משנה ו

עודהו הסל על כתפו, קורא מהגדתי היום לה' אלהיך (דברים כו) עד שגומר כל הפרשה, רבי יהודה אומר עד ארמי אובד אבי. הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא:

משנה ז

בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע:

משנה ח

העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים:

המשנה כתובה בסגנון מיוחד, פיוטי, המבטא את חגיגיות המעמד. בתוספתא המקבילה נמצא מידע דומה, אך מנוסח בלשון פרוזאית יותר: "לא היו עולין יחידיים יחידיים אלא פלכים פלכים, לא היו מהלכין כל היום כולו אלא שתי ידות ביום. חזני בית הכנסת עולין עמהן, ולנין ברחובה של עיר, לא היו נכנסין לבתים מפני אהל טומאה, וטעונין עולה ושלמים. לא היו מתעסקין בהן בחזירתן כדרך שמתעסקין בהן בהליכתן" (תוס', ביכורים פ"ב ה"ח). התוספתא מגדירה, אפוא, שהתהלוכה הייתה רק בדרך העלייה לירושלים ולא בחזרה, ובהלכה הבאה היא מוסיפה שמביאי קרבנות העצים לא זכו לאותה קבלת פנים, "לא היו מתעסקין בהן".

עולי הרגל, מצדם, נתבקשו לשמור על טהרה. בהנחה שרובם היו טמאים לפני העלייה הרי ששמרו על טהרה לפחות שבעה ימים וטבלו והיזו ביום השלישי לפנות ערב, וטבלו פעם נוספת ביום השביעי לפנות ערב. ביום השמיני רשאים היו להיכנס לבית המקדש, אבל לפני הכניסה למתחם הר הבית או לפני הכניסה למבנה עצמו טבלו פעם נוספת. הטבילה הנוספת נומקה באופן פורמלי בחשש לטומאה קלה בהיסח הדעת, אבל בפועל היא יצרה מעמד של התקדשות ציבורית. במקביל נוצר צורך במאות מקוואות שיהיו פתוחים לציבור בירושלים. ואכן, באזור הכניסה להר הבית מדרום נחשפו בחפירות עשרות רבות של מקוואות (איור 33). קשה לתאר שהיה פיקוח ממשי על טהרת הטובלים, אך ממקור חיצוני אחד אנו שומעים על משמר (לוויים?) בשער הכניסה המקיים איזו תדמית של פיקוח⁵⁴פפירוסי אוקסירינכוס 840. .

עבור מנהיגי המקדש וחכמים הייתה כניסת עולי הרגל להר הבית בעיה הלכתית. בדרך כלל הם לא סמכו על עמי הארץ בכל הנוגע לטהרה, אבל ההלכה של חז"ל (הפרושים) מעניקה להם רמת מהימנות גבוהה דווקא בטהרת הקודש, שהיא החמורה בטהרות. יש להניח שפעל כאן שיקול כפול. מצד אחד רצו חכמים לאפשר להמוני העם להשתתף במידת האפשר בטקסים שבהר הבית, ולוּ כצופים פסיביים, ומצד שני כנראה גם עמי הארץ, שלא הקפידו בדרך כלל על כל פרטי הטהרה, נזהרו בטהרת הקודש. על כל פנים, לפי ההלכה עמי הארץ טהורים, כליהם טהורים והמזונות שהם מביאים עמם ראויים לעלות למזבח ולהיאכל בטהרת הקודש⁵⁵להלן פ"ג מ"ה-מ"ו; פרה פ"ה מ"א. . עד כאן עמדתם של חז"ל, ונראה שהיא משקפת את עמדת הפרושים בימי בית שני והיא גם זו שנהגה למעשה, שהרי עולי הרגל עלו להר הבית, הקריבו וסמכו על קרבנותיהם, כך שבפועל נחשבו לטהורים, בין אם ניתנה לכך הנמקה הלכתית ובין אם כך היה הנוהג המעשי.

הצדוקים הקפידו על מצוות טהרה בחומרה רבה, ובדרך כלל בחומרה רבה יותר מהפרושים. בסוף המסכת (פ"ג מ"ה) אנו שומעים על ויכוח צדוקי-פרושי האם יש להטביל את המנורה לאחר ימי העלייה לרגל (מחשש שמא נגעו בה טמאים). הפרושים נהגו כך, והצדוקים זלזלו בדבר. היו חוקרים שראו בכך ראיה לכך שצדוקים הסתייגו מכניסתם של המוני העם אל מתחם הקודש וחששו מטומאתם. ברם, כל שיש בסיפור הוא הפוך. פרושים חוששים מטומאת עמי הארץ, וצדוקים אינם חוששים מכך. זאת ועוד; הצדוקים ניהלו את המקדש ולא ייתכן שהנהלת המקדש דחתה את המוני העם, שכן עלייתם של רבבות היא קודם כול אינטרס קיומי וחיוני של המקדש עצמו. בעולמנו מה שהופך את המקדש לקדוש, מפואר ומרכזי הוא בעיקר המאמינים בו והמבקרים בו, ולא סגולותיו העצמיות. זה אחד הגילויים הקדומים של תרבות ה"רייטינג" שבימינו כבר מובנת לכול. על כן קשה להניח שהצדוקים ביטאו בפועל הסתייגות מטומאת עמי הארץ, גם אם היה מקום לצפות מהם לגישה כזאת. מכל מקום, הנהגת האומה שהתקינה את הדרכים הייתה הנהגת הצדוקים, והם פעלו אפוא לעידוד העלייה לרגל. בתנאים אלו סביר שהם מצאו פתרון הלכתי לבעיית הטומאה.

לעומת זאת, בספרות של בני קומרן מרכיב העלייה לרגל נעדר. בני הכת היו אופוזיציה לכל ממסד, גם למקדש, והם התנגדו למִנהגיו וללוח הזמנים שבו ופסלו את מָנהיגיו ואת תכניתו הארכיטקטונית. גם בחזונותיהם לא מצאו מקום להמוני העם במקדש, ועמדה כזאת משקפת קבוצה שולית שאיננה מתמודדת עם שאלת ניהול המקום הקדוש בתנאי "שוק".