משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 11

עולי הרגל בירושלים נדרשו לשהות לילה אחד לפחות בירושלים. המדובר בעולים פרטיים או בשיירות הביכורים. העולים בשלושת הרגלים שהו בעיר כל שבעת או שמונת ימי החג. חלק מהשיירות הגיעו מן הסתם עוד לפני החג, ואחריו הם נשארו ליום נוסף להשלמת הקרבנות שלא הספיקו להקריב ("יום טבוח"). יום כזה נחוץ היה גם בשבועות, שהוא יום אחד בלבד (פ"ב מ"ד; תוס', פ"ב הי"ג; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כג טז, עמ' 218). מעבר לכך נשארו עולים בירושלים כל כמה שרצו. בספר יהודית מסופר על עולי רגל ששהו בעיר שלושה חדשים (טז כ); ביקור כה ארוך הוא מוגזם, אבל הוא מעיד על אווירה של שהייה נינוחה בעיר. לפי ההלכה הבבלית אסור אפילו לצאת מחומות העיר כל זמן העלייה לרגל, או כל זמן שטרם נאכלו הקרבנות; לא כך נהג, למשל, ישו. ספק אם הלכה זו משקפת את ימי הבית, או שהיא פרי ניתוח הלכתי מאוחר.

העולים נתבעו כמובן לשמור על טהרה, ולשם כך מקובל היה שכבר בדרכם לא לנו אלא מתחת לכיפת השמים. התוספתא מעניקה לכך נימוק טכני הלכתי (שלא ייכנסו לאוהל המת – לעיל), אבל דומה שעיקר המטרה היה למנוע יחסי אישות ולשמור על האווירה המיוחדת של העלייה לרגל. העולים לא התארחו, אפוא, בבתי אנשי ירושלים, וודאי שלא בבתי אכסון מסודרים. מן הסתם היו גם כאלה שהיו בידם האמצעים לשכור מקום דיור, אבל בעיר לא הייתה תשתית מספקת לאירוח מסודר בעליות לרגל ההמוניות⁵⁶בכתובת וטינוס המפורסמת מסופר על בניית בית כנסת להארחת נצרכים מהנכר. אם כן, גם תופעות כאלו היו, אך הן לא יכלו לפתור את כל בעיית האכסון במועדי העלייה לרגל. . האורחים התארחו, אפוא, בחצרות הבית ועל הגגות, ומקובל היה שהמתארחים יגמלו לבעלי הבתים בעור הכבשים שהובאו כקרבנות. ההלכה המאוחרת ניסחה את הדברים בצורה משפטית, כאילו הבתים בירושלים אינם שייכים לבעלי הבתים משום שירושלים לא נחלקה לשבטים ולכן אסור לבעלי הבתים לקחת שכר עבור האכסון. חלוקת הארץ לשבטים היא כמובן זיכרון ספרותי בלבד, ולא מצב משפטי. היא מתארת את תקופת המקרא, ולא נותר ממנה שריד בימי בית שני. הבתים בירושלים היו רכוש פרטי לכל דבר⁵⁷תוס', מעשר שני פ"א הי"ב; בבלי, יומא יב ע"א; מגילה כו ע"א ועוד. , אך אנשי ירושלים נהגו במאור פנים ובהכנסת אורחים, כמו ששנינו בתיאור הדברים המייחדים את ירושלים: "ואין לוקחין בה שכר מטות. רבי יהודה אומר אף לא שכר מיטות מוצעות. לא היו לוקחים בה עורות קדשים. מה היו עושים מהם? רבן שמעון בן גמליאל אומר נותנין אותם לבעלי אושפיזין. אכסניין היו שרויין מבפנים, ובעלי אושפיזין מבחוץ. אכסניין מערימין ונוטלים כבשי מצרים שעורותיהן יפין, בארבע ובחמש סלעים, ובהם היו אנשי ירושלים משתכרין" (אבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 104). אגב הדברים אנו שומעים שלעתים פינו אנשי העיר את בתיהם לטובת עולי הרגל, ומכאן שההקפדה על שינה בשטח הפתוח לא הייתה מושלמת. על אכילת קרבן הפסח על הגג אנו שומעים מהמשל העממי המאוחר המצוטט בבבלי: "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא" (כזית מ[קרבן] הפסח וההלל בוקע את הגג – פסחים פה ע"ב). דוגמה לאירוח כזה היא הסיפור בברית החדשה על סתם בעל בית הרואה את חבורתו של ישו כחבורת עולים רגילה ומעמיד לרשותה את רכושו.

יש להניח שבפועל לא היו הדברים כה רגועים. הצפיפות בעיר הייתה רבה, הלכלוך בימים אלו גדל אבל אנשי העיר היו בעלי עניין בעלייה לרגל לא רק לכבוד המקדש הנערץ על כולם, וגם לא רק בגלל התשלום בעורות שהיה בלתי מבוטל, אלא גם מסיבות כלכליות שעליהן נעמוד להלן.

בכל אחד מהחגים הביאו עמם החוגגים קרבנות, וזאת בעקבות הפסוק "לא יֵראו פני ריקם". הקרבן המינימלי היה קרבן ראייה אחד (אישי לכל עולה), על עצם ראיית המקדש, וקרבן חגיגה אחד לחבורה או למשפחה. הראשון עולה (כולו נשרף על המזבח), והשני שלמים. מקרבן השלמים ניתן מעט מהבשר לכוהנים, ועיקרו שימש לסעודות הקודש. את הקרבן מותר לאכול במשך לילה אחד, או לכל היותר שני לילות. החוגגים התארגנו, אפוא, בחבורות וסעדו סעודות מצווה חגיגיות ברוב בשר, שכן אי אפשר לשמרו לימים אחרים. המרכיב החברתי של ההתארגנות לחבורות וביסוס מערכת קשרים נזכרת במפורש גם אצל חז"ל וגם אצל פילון כאחד ממרכיבי החג. בפסח נדרשו עולי הרגל לקרבן נוסף, הוא קרבן הפסח עצמו. בנוסף לכך נזכר במסורות חז"ל קרבן נוסף והוא קרבן שלמים ל"שמחה"⁵⁸תוס', פ"א ה"ד; ספרי דברים, פיסקא קלח, עמ' 193; ירו', פ"א ה"א, עו ע"א; בבלי, ו ע"ב. , ברם אין הוא נזכר במקורות התנאיים, וכנראה לא היה קרבן שלישי באותה עלייה לרגל. בנוסף לכך ניצלו עולי הרגל את ההזדמנות להקריב קרבנות שהתחייבו בהם במשך השנים, וכן הביאו עמם כספי מעשר שני שיש לאכלם רק בירושלים. זו הייתה גם ההזדמנות להביא לכוהני העיר תרומות ובכורות ומעשר בהמה (הנאכל על ידי העם). אמנם אין סיבה לדחות את הפרשת המעשר השני או התרומה, אבל בפועל הייתה זו הזדמנות מתבקשת. בנוסף לכך הטיפו כוהני המקדש לציבור להביא את מעשרותיו ומתנותיו לכוהני המקדש, דבר שאִפשר להם שליטה מרכזית בחלוקת הרכוש (להלן).

את הפסוק "ולא יֵראו פני ריקם" דרשו חכמים גם "ריקם מן הצדקה" (ספרי דברים, קמג, עמ' 106). לפי חלק מהחוקרים והפרשנים נחשבה אולי נתינת צדקה גם לתחליף לקרבן, אבל גם אם לא נחשבה כן הרי שנחשבה למרכיב נוסף המוטל על עולה הרגל. ואכן, ממקורות שונים אנו שומעים שהמקדש היה גם מרכז לחלוקת צדקה וסיוע לעניים ובעיקר ל"בני טובים", כלומר לעניים ממוצא מיוחס (כוהני).

עם בואם של עולי הרגל, וכדבר ראשון, עלו להקפת המקדש⁵⁹ספראי, העליה, עמ' 141. , הקפה טקסית מימין לשמאל במסלול קבוע ובו שלוש עשרה או ארבע עשרה נקודות השתחוויה. לאחר מכן התארגנו העולים. בפסח הם התארגנו לחבורות להקרבת פסח, והכינו לעצמם את הציוד הנדרש; בסוכות הכינו לעצמם סוכות, וכן הלאה. במהלך ימי החג הם באו לצפות בטקסים החגיגיים במקדש. המסורת מספרת שכבר לתמיד של שחר, שהוקרב בתחילת הבוקר, הייתה העזרה מלאה בצופים נרגשים. ביום כיפור באו המונים לצפות מרחוק ובחרדת קודש בעבודת הכוהן הגדול, ובסוכות השתתפו בתהלוכת ניסוך המים, בשמחת בית השואבה ובהקפת המזבח. מעבר למרכיבים פולחניים אלו שימש הביקור בירושלים גם להכרת העיר ולטיול בעיר הגדולה והמפוארת שהיו בה עשרות מבנים גדולים, מוסדות ציבור, ארמונות, רחובות ומתקני מים מרתקים שאנו נוכחים כיום בתפארתם בזכות החפירות הארכאולוגיות. הפסוקים בתהילים, שאיננו יכולים לתארכם, מתארים כנראה את מעשי עולי הרגל: "סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון" (מח יג-יד).

המקדש עצמו, כמו מקדשים רבים בעולם ההלניסטי, שימש גם כמעין מוזאון. במקדש היו מערכות רבות של כלים. כך, למשל, היו מכינים כל שנה פרוכת חדשה, או שתי פרוכות חדשות. את הפרוכות הישנות והיפות הציגו לראווה: "שוטחים אותה על גג [גב] האיצטבא כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה" (משנה, שקלים פ"ח מ"ד). את תקרת ההיכל ציפו בלוחות זהב, ולרגלים "מקפלין אותן ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה, שלא נטה בה דלוס" (פגם – תוס', מנחות פי"ג הי"ט, עמ' 533, ומקבילות כגון בבלי, יומא נד ע"א). העדות בבבלי נראית מאוחרת, אך היא משתלבת בעדויות קדומות יותר. יוספוס מספר שבמשכן היו גוללים את הפרוכות כדי לאפשר לעולים להציץ לאולם הקודש (קד', ג 129-128), וממשיך ואומר: "מכאן נשאר המנהג גם לאחר שבנינו את בית המקדש". על תגובת הצופים הוא מספר: "תהיה רבה הייתה קופצת על המסתכלים מרחוק כי דומה שאין האריגים שונים כלל מהצבעים המצויים בשמים" (קד', ג 132). בנוסף לכך הציגו כלים חילופיים לאלו שהיו במקדש. יתר על כן, המקדש שימש בימה למוצגים בעלי משמעות לאומית שאינם קשורים למקדש ולעבודת ה': "סביב בית המקדש כולו היה תקוע שלל מלחמה של ברברים ואת כל אלה הניח המלך הורדוס והוסיף גם מה שלקח מיד הערבים" (קד', טו 402).

המקדש עצמו אף הוא כלל אטרקציות "תיירותיות"-דתיות: גפן זהב המודלית על פתח ההיכל (משנה, מדות פ"ג מ"ח; קד', ט 309); אבני מזבח שחוללו בידי היוונים, כמסופר במגילת תענית; שער ניקנור המפורסם והמוזהב שעליו סופרו סיפורי נסים; טבלה של זהב ועליה פרשת סוטה שאותה תרמה הילני המלכה (תוס', יומא פ"ב מ"ג); כיור מים עם מנגנון מתוחכם שאִפשר הורדת המתקן למפלס המים התת-קרקעי במקדש. המקדש שימר גם סיפורים היסטוריים, כגון השער שבו יצא יכניה לגלות (משנה, מדות פ"ב מ"ו). איגרת אריסטיאס מנסה לתאר את אשר צריך להרגיש תייר לא יהודי כאשר כל נפלאות המקדש נפתחו לפניו. בפועל ספק אם היה תייר כזה, וספק אם תייר כזה היה מתקבל כה יפה, אך כך מתאר לעצמו היהודי מחבר החיבור את הביקור המרשים במקדש הגדול והמפואר ביותר בכל האזור (וכנראה בכל העולם ההלניסטי-רומי, להוציא אולי את עיר המקדשים ברָשָפָה שבלבנון).