משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 16

אנו קוראים את ספרות חז"ל כמסמכים חינוכיים-דתיים, כספרי חוק ונוהג וכניסיון של קדמונינו להורות לנו, בדרכים שונות, כיצד לחיות. כזאת היא ספרות דתית, והגדרה זו כוללת את ספרות חז"ל, חלק מהספרים החיצוניים, כתבי פילון, ומגמה זו צצה גם בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו. חוקרי ההיסטוריה של ימינו מנסים לבקוע את המעטה המגמתי המגויס ולחשוף את הגרעין ההיסטורי של הדברים. במהלך עבודה זו יש לזכור שסיפורי המקדש הם גם סיפורי שיווק ופרסום. כל מקדש בעולם הקדום שיווק את עצמו ואת תהילתו בעזרת תיאורים ססגוניים של המתרחש בו ושל הנסים והמופתים שאירעו בו. נבואות אמת שהתגשמו, חולים שזכו לרפואה, כל מקדש בתחום הפעילות שבו הצטיין. לכל מקדש היו סיפורי הקמה כיצד הוקם על ידי נס, בעקבות התגלות אלוהית או ניצחון מפואר, לזיכרון מלחמה או אירוע וכן הלאה. במקורותינו מצויים סיפורי נסים על שליטים רשעים שרצו לחלל את המקדש או לבזוז אותו ונמנעו מכך בדרך נס, כגון סיפור הליודורוס, במקבים ב ג. יש לקרוא סיפור זה כאחד מסיפורי הכינון של המקדש בירושלים⁶⁵אין בכך כדי לקבוע שהסיפור איננו אמִתי או רֵאלי מבחינה היסטורית. כך, למשל, סיפור התכנית של קיוס קליגולה להציב צלם בהיכל הוא היסטוריה רֵאלית, אך השימוש בו הוא כבר מגמתי. . על רקע זה מפתיע הוא הטון המינורי שבו מציגים המקורות את העלייה לרגל. כמעט אין סיפורי נס לעולי רגל. המדרש מונה עשרה נסים שנעשו בירושלים (אבות דרבי נתן, נו"א פל"ח; נו"ב פל"ט, עמ' 104-103), אך כולם נסים "פשוטים", יום יומיים, כגון "מעולם לא הפילה אישה מריח בשר הקדש", או סדרת סיפורים על עולי רגל שבאו מהגליל והספיקו לחזור לביתם לקראת שבת (ירו', מעשר שני פ"ה ה"ב, נו ע"א; איכה רבה, ג ג) ועל עולים שנכסיהם נשמרו (ירו', פאה פ"ג ה"ז, יז ע"ד; שיר השירים רבה, ז ב). אנחנו שומעים על מעיין מרפא בירושלים בשילוח, ועל ברֵכה פלאית שנעשים בה נסים רפואיים (בית חסדא), אך לא על נסים דומים לעולי רגל. פעם אחת מסופר במשנה בסגנון לקוני על אישה שנדרה "משקל בִיתי עלי" (משנה, ערכין פ"ה מ"א); רק מהמקבילות אנו שומעים שהבת הייתה חולה, והאם נדרה לרפואתה וזו נרפאה. הוא הדין בסיפורי הנסים הקשורים למקדש ושאינם קשורים לעלייה לרגל. הסיפורים מעטים, ובחלק מהמקבילות האופי הנסי ומקום המקדש מוצנעים.

חז"ל מציעים את העלייה לרגל כקיום מצווה לכל דבר, ומדגישים למעשה שזו דרך הקיום המרכזית של מצוות החג, ומצוות אחרות. אדם איננו בא למקדש ומביא עמו קרבן, אלא בא להקריב קרבן שהתחייב לו או נדב אותו, וברור שההקרבה היא במקדש. גם פילון מציע את הנימוקים לעלייה לרגל. אסור להקריב קרבנות בבית (הוא מתעלם ממקדש חוניו הפועל בארצו), ועולה הרגל רוצה להיפגש עם כל חלקי עמו שכולם מגיעים לעלייה לרגל, "לפוש קמעה ולבלות זמנם בחדווה ובגיל" (על המצוות, א 69), ובמקדש הם "קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך..." (שם 70). פילון, לפי דרכו, מציג את המקדש כגורם המאחד את כל עם ישראל והופכו לעם מלוכד (המשלחת לגיוס, 194). בהסבר זה חסר הגורם הנסי באופן בולט.

יוספוס מזכיר את העלייה לרגל פעמים רבות, בדרך כלל כבדרך אגב: שיירת עולים הותקפה, או המרד נגד ארכילאוס שניזון מההמון היהודי שהתכנס בירושלים (מלח', ב 10; קד', יז 213)⁶⁶כמו כן מלח', א 253; ב 43; ב 214; ב 280; ב 425 (יום קרבן עצים); ב 515; ה 99-98; ו 420 ואילך; כ 106; קד', ח 123; יד 338-337; יז 254. . אגב תיאור חג הסוכות הוא מזכיר את העלייה לרגל כחלק מהחג (קד', ג 245), אך עדיין בצורה לקונית. בסכמו את מצוות החגים, למשל, הוא מזכיר את הקרבנות, אך לא את העלייה לרגל (קד', ג 254)⁶⁷גלנט, יוספוס, עמ' 112. . דברים ברורים יותר הוא כותב בקדמוניות ד 203: "שלש פעמים בשנה יתכנסו העברים בעיר שבה יבנו את בית המקדש ויבואו מכל קצוי הארץ שיכבשוה כדי להודות לה' על הטובות שקיבלו ולהתפלל עליהן לעתיד. ולהתחבב איש על רעהו בהתכנסם ובחגגם יחד שכן יפה שלא יהו זרים זה לזה. באשר הם בני עם אחד והם שותפים לאותם מנהגים. וזה יושג על ידי אותו מגע ומשא לכשייטבעו בזכרונם...". חז"ל מזכירים גם הם נימוק זה: "אמר רבי יהושע בן לוי, ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל חברים. מעתה אפילו בשאר ימות השנה, אמר רבי זעורה, ובלבד בשעה ששם עלו שבטים" (ירו', פ"ג ה"ו, עט ע"ד; מדרש תהילים, קכב ד)⁶⁸בתפילת שלמה המקדש מתואר כמקום שבו ה' שומע את תפילות ישראל. זהו ניסוח מתון לתקווה לנסים. אצל יוספוס נימוק זה זוכה לעידון נוסף, והוא מדגיש: "אין אתה פוסק מלהיות קרוב ביותר לכל הבריות אפילו בשעה זו שהרצון מלפניך לשכון בבית זה" (קד', ח 108). זו גישה מונותאיסטית מוצקה השוללת אמונה במקום קדוש בעל סגולות יתר. . בשפתנו, כוונת הדברים להדגיש את העלייה לרגל כהזדמנות לליכוד לאומי ולחִבְרות העם, וזאת על חשבון ההסבר הנסי שכל המבקר במקדש נרפא ממחלתו וזוכה לעושר ואושר. הציפייה להסבר נסי רבה עוד יותר, שכן באופן מוצהר המקדש משמש כדרך (חיונית) לכפרת עוונות, ואם התכפרו העוונות הרי יש מקום טבעי לצפות לישועות ולנחמות. ההיבט הנסי היה כנראה קיים; בתנאי העולם הקדום אי אפשר להאמין שכל העם עבד את ה' באותה רמה של פילוסופיה דתית מופשטת. ודאי שהיו סיפורי נסים, ורמזים מעטים לכך קיימים במקורות, כגון אותו חכם מבית שמאי שאיבד ספר תורה והקיף את המקדש עד שנמצא הספר (שמחות פ"ו מ"א).

נמצאנו למדים שכל ענפי הספרות של התקופה משדרים מסר זהה של הצנעת מעשי הנסים במקום הקדוש, אם כי אנו משערים שגורם זה היה חזק יותר בשכבות העממיות.