משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 17

העלייה לרגל והמקדש כולו מינפו את ירושלים מבחינה כלכלית. עולי הרגל הכפילו או שילשו את מספר תושבי העיר בתקופות העלייה לרגל. אמנם חלק מהשירותים ניתנו בחינם על בסיס רצון טוב, אבל אין ספק שלכל התופעה הייתה השפעה חשובה על חיי העיר. עולי הרגל הביאו עמם את פֵרות המעשר השני שהפרישו (או את ערכם הכספי). אדם חייב להפריש למעשר שני במשך שבע שנים ארבע שביעיות של מעשר שנתי, כלומר 5.7% מיבול שדותיו במשך שנה, אחת לשבע שנים. אם עלה אדם לרגל אחת לשבע שנים הרי שהיה עליו "לבזבז" 5.7% מהכנסותיו השנתיות תוך עשרה ימים, כלומר תוך פחות מ- 3% מאורך השנה. בנוסף לכך, מגדל צאן הביא עמו מעשר בהמה, וכולם הביאו עמם קרבנות ונסכים. חלק גדול מהמזונות הללו נקנו בירושלים. בנוסף לכך הביאו עמם העולים תוצרת מבתיהם. את הקרבנות היה עליהם לאכול בסעודת קודש אחת, וכנראה הפכו אלו לסעודות חבורה גדולות, שהן הרקע להסברים על העיר ההופכת את כולם לחברים. ממשניות חגיגה ופסחים אנו שומעים שכל התוצרת החקלאית במרחק יום מירושלים נשמרה בטהרת קודש, כך שהתאימה להבאה למקדש (פ"ג מ"ג-מ"ה; פסחים פ"ט מ"ב). ריבוי המקוואות בשטחים החקלאיים באזור יהודה הוא עדות להקפדה על טהרת התוצרת החקלאית באזור. כל אזור יהודה היסב, אפוא, את מערכת הייצור כך שתהיה "מכוונת מקדש", ובעיקר "מכוונת עלייה לרגל".

כן שנינו: "מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר, בהר הבית חולין. בירושלם בשעת הרגל מעשר, ובשאר כל ימות השנה חולין. בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר, וכמידתה לכל רוח, זכרים עולות נקבות זבחי שלמים, רבי יהודה אומר הראוי לפסחים פסחים, קודם לרגל שלשים יום" (משנה, שקלים פ"ז מ"ב; מ"ד). חכמים העריכו שרוב הבהמות בשוקי הבשר בירושלים נמכרו בדמי מעשר, על כן סתם מעות בעיר הן בחזקת מעשר שני וחלות עליהן מגבלות מעשר שני. יש בכך עדות ברורה למשקלו של המעשר השני בכלכלתה של ירושלים, שכן סתם בהמה הנמכרת בעיר שייכת למערכת המעשר השני. לעומת זאת, המעות שנמצאו בהר הבית גופו הן חולין. הר הבית שימש כמרכז מסחרי גדול, ובכניסה אליו ואף בהר עצמו היו חנויות רבות. עולי הרגל הביאו עמם כספים רבים. חלק גדול מהם היה כמובן דמי מעשר שני, אך באופן טבעי הביאו עמם העולים גם כספים נוספים, לכלכלתם בעיר, כנדבה למקדש ולמטרות כיוצא באלו. הכספים שהביאו להר הבית עצמו יועדו רק למטרות צדקה, שכן בסתם אסור לאדם לעלות להר הבית כשמעות ברשותו⁶⁹תוס', ברכות פ"ו הי"ט; ירו', פ"ט ה"ה, יב ע"ד, ומקבילות. במשנה, ברכות פ"ט מ"ה, לא נזכרו המעות, וכן בספרא, קדושים פ"ז ה"ט, צ ע"ב; מדרש תנאים לדברים, כג טו. . לעומת זאת, תרומות אדם נותן רק מכסף שהוא חולין, על כן לדעת הכול כספים שנמצאו בהר הבית הם חולין, שכן טרם נתרמו. אגב, התורם שאיבד את כספו חייב להשלים את נדרו ולתת כסף אחר, אך הכסף שאבד הוא חולין, על כן כספים שנמצאו בהר הבית הם חולין. בתוספתא רבי יוסי מוסיף שכל אלו דברי בית שמאי⁷⁰ראו עוד משנה, מעשר שני פ"ד מ"ט. , אבל בית הלל מחמירים ואומרים: "לעולם מעשר, חוץ מן הנמצאים בהר הבית בשאר ימות השנה שהן חולין" (שקלים פ"ג ה"ט). אגב הלכה זו למדנו שתי עובדות מרתקות. הראשונה היא שייתכן שתימצאנה מעות בהר הבית. לדעת שני הבתים הן חולין, ולדעת בית שמאי גם בשעת הרגל כספים שבהר הבית הם חולין; אין זאת אלא שעולי הרגל אינם נפרדים מכספם בעלייתם להר (בניגוד להלכה). העובדה השנייה היא שגם בימות השנה רוב הכספים בשוק בירושלים הם כספי מעשר שני. רבים מתושבי העיר גידלו את פֵרותיהם בעצמם ולא רכשו אותם בשוק, על כן רוב המטבעות הם מטבעות מעשר שני. בית שמאי חולקים על כך, והמציאות הייתה כנראה אי שם באמצע בין שתי ההערכות.

כספים שנמצאו בירושלים

אם כן, בית הלל סבורים שכספים הנמצאים בהר הבית בשעת עלייה לרגל הם ברובם כספי מעשר שני שהביאו עמם העולים, אבל ביתר ימות השנה כמות הכסף שהביאו העולים פחותה מיתר הכספים שזרמו להר. הירושלמי מסביר שחלק מהכספים הללו מקורם בכספי המקדש שהוצאו לקניית מצרכים.

יש בדברים ביטוי ברור לכמות הגדולה של כספי מעשר שני. ירושלים הייתה עיר מסחרית למדי, ומהמשנה יוצא שכספי המעשר השני היו מקור מרכזי לייבוא הון בכל ימות השנה, אחרת לא הייתה השאלה נידונה כלל, ולא היה צריך לקבוע שסתם כספים הם חולין. יתר על כן, בימי הרגל היו כספי המעשר השני רוב בכל שוקי העיר. עדות נוספת לחשיבותם של כספי המעשר השני בירושלים יש במקור נוסף: "ממגדל עדר ועד חומת ירושלים: המוכר בהמה לחבירו ראיה למוכר לומר לחולין מכרתיה. ושאר כל ארץ ישראל ראיה ללוקח לומר לחולין לקחתיה" (אבות דרבי נתן, נו"ב פל"ט, עמ' 108). סתם מכירה בירושלים היא למעשר שני. ממגדל עדר ועד העיר עצמה המוכר צריך להוכיח שמכר בהמת חולין, כיוון שסתם בהמה היא מעשר שני, אבל בשאר ארץ ישראל ברור שסתם בהמה היא חולין. גם ממשנה זו וגם ממשניות נוספות עולה שסתם בהמה באזור הסמוך לירושלים היא בהמת מעשר שני או קודשים⁷¹חז"ל ציפו שממעות מעשר שני יקנו קרבן, אך כנראה נמנעו מלהטיל זאת כחובה. .

בנוסף לכל זאת הביאו עמם עולי רגל רבים תרומות ומעשרות לחלוקה לכוהני ירושלים. אמנם מדין תורה ניתן לחלק את התרומות לכוהנים ביישובי הפריפריה ואת המעשרות ללוויים, אך נראה שבימי בית שני רווח הנוהג להעלותם לחלוקה לכוהני ירושלים⁷²אופנהיימר, מעשרות, וספרות רבה נוספת. . זה היה הנוהג הלכה למעשה, וחכמים לא נאבקו עמו. יש להניח שהוא שירת את צרכיה של העילית הירושלמית, וייתכן שהצדוקים ראו בכך הלכה. מכל מקום זה היה הנוהג הרווח, בין אם היה זה בבחינת חוק ובין אם היה זה נוהג התנדבותי, כך או כך סייע הדבר להזרמת הון ותוצרת חקלאית לירושלים. בעיר היו המצרכים בשפע (היצע רב), הצריכה בשפע (ריבוי עולי רגל) והמימון בשפע⁷³להשוואה עם מקדשים אחרים ראו לינדרס ואלרות, כלכלת מקדשים. .

העלייה לרגל הייתה, אפוא, אירוע תדיר ורב חשיבות הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית, והייתה לו השפעה מרובה על חיי היום-יום בירושלים.