משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 18

טהרת הקודש

משנת חגיגה עוסקת ברובה בטהרת הקודש. פרק א ופרק ב עד משנה ד עורכים את דיני החגיגה וסדריה. במסגרת זו מוקדשות משניות מספר לפירוטם של תחומים אחרים של הלכה (פ"א מ"ח), ומשנה אחת (פ"ב מ"א) בהלכה ואגדה שאינן מעניינה של חגיגה. מפרק ב משנה ה ואילך כל המשניות דנות בטהרת הקודש, כלומר דיני הטהרה החלים על אוכלי קודשים; שלמים לישראל וכוהנים או חטאת ואשם לכוהנים. דיני טהרה אלו חלים על ישראל וכוהנים כאחד, בין אם הם אוכלים קודשים קלים בירושלים ובין אם האוכלים הם כוהנים בלבד ואוכלים את הקרבנות במקדש. מצויות הלכות על שמירת חולין בטהרה, חמורות יותר ההלכות על אכילת תרומה ויותר מהן ההלכות בטהרת הקודש. חמורה מכולן היא ה"חטאת", כלומר אפר פרה אדומה או מי חטאת. היו לוויים וישראלים שאכלו כל ימיהם חולין על טהרת הקודש. יש שנהגו באכילת חולין על טהרת הקודש בימי הבית, ואף לאחר החורבן נמסר על חכמים שאכלו חולין על טהרת הקודש (משנה, פ"ב מ"ז; תוס', פ"ג ה"ג), ללמדך ש"לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה אלא לכהנים וללוים ולישראל כולן" (סדר אליהו רבה, פט"ז עמ' 72)⁷⁴ראו פירושנו לפ"ב מ"ה. .

במרכזן של ההלכות עומדת טהרת הקודש, אולם המשנה משווה את הלכות טהרת הקודש לאלו שההלכה אינה מחמירה בהן: "נוטלים לידיים לחולין ולמעשר ולתרומה; ולקודש מטבילים" (פ"ב מ"ד); "חומר בקודש מבתרומה" (פ"ג מ"א). בכמה הלכות המשנה אף מציינת את ההלכה ב"חטאת", כלומר במי חטאת (מי אפרה של פרה אדומה) שהיא חמורה מן טהרת הקודש, כגון "ולקודש מטבילים; ולחטאת, אם נטמאו ידיו ניטמא גופו" (פ"ב מ"ה); "בגדי קודש מדרס לחטאת" (פ"ב מ"ז). טהרת הקודש יש לה זיקה למרחב של ירושלים. מחמת היחס המיוחד לטהרת הקודש נאמנים ביהודה "חברים" ועמי הארץ על היין והשמן (פ"ג מ"ד), ועל כלי חרס הם נאמנים בתחום המצומצם יותר, לא בכל תחום יהודה אלא "מן המודיעית ולפנים" (שם מ"ה), לתוך תחום ירושלים. טהרת הקודש מתקשרת עם טהרת כל כלי המקדש. לאחר הרגל הציגו לראווה את כלי המקדש לעולי הרגל. אף את השולחן ואת המנורה הוציאו לעזרה, מקום שעולי הרגל – כוהנים וישראלים, לרבות נשים – יכלו לראות, כפי שיתברר בפירושנו למשניות בסוף המסכת.

דירוג הטהרות תרומה, קודש וחטאת חוזר במקורות רבים ומודגש במשניות שבפרק ג. בדרך כלל לא מצינו לכך הסתייגויות, להוציא ברייתא תמוהה אחת בתוספתא אהלות (פ"ה ה"ט, עמ' 602), ואולי נפל שיבוש בברייתא זו.

מקומן של הלכות טהרה רב בהלכה של ימי התנאים, בימי הבית ולאחר ימי הבית. ממקורות שונים מסתבר כי ההלכה של מסורת הפרושים והתנאים הקלה בהלכות שונות מההלכה הצדוקית, ובוודאי הקלה יותר מהלכותיהם של אנשי כת קומרן⁷⁵אם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בכך במבואות למשניות בסדר טהרות. . אולם גם ההלכה הפרושית בסוף ימי הבית החמירה בהלכות טהרה, כפי שהמקורות התלמודיים מעידים במפורש. בספר חגי (ב יב-יג) שואל חגי הנביא את הכוהנים שאלה בהלכה⁷⁶העמידנו על כך אפשטיין, מבואות, עמ' 375. : "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו (אשר לא טוהר לקודש) ונגע בכנפו (או נגע בכנפו) אל הלחם ואל הנזיד, ואל היין ואל שמן (או אל הלחם או אל הנזיד או אל היין או אל השמן) ואל כל מאכל (או אל כל מאכל) היקדש" (הייפסל), וכבר אמר רבי יוחנן: "השיבו אותו כראוי... עד שלא גזרו רביעי בקודש שאלן" (ירו', סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"ב)⁷⁷הסוגיה שם מפרשת שהבשר נטמא והוא נגע בלחם, והלחם נגע בנזיד וכו'. . ואמנם, ההלכות במשנתנו דנות ש"הרביעי בקודש פסול" (פ"ג מ"ב). כלומר אב הטומאה, כגון שרץ, עושה את הנוגע בו ראשון לטומאה; הנוגע בראשון נעשה שני לטומאה והנוגע בשני נעשה שלישי; שלישי זה טהור בחולין ופסול בתרומה, ובקודש נעשה אף רביעי לטומאה. לפי תשובתם של הכוהנים לחגי אין הבגד שנגע בבשר שנטמא מטמא לחם ונזיד, אך בהלכה של המשנה אף "בגדי אוכלי תרומה (בטהרה) מדרס לקודש" (פ"ג מ"א), כלומר מטמאים את אוכלי הקודש או את הקודש עצמו אם נגעו בהם או נשאו את הבגד אפילו מבלי שנגעו בו. בנספח לפירושנו נדון בשמירת מצוות טהרה בארץ ובמקדש (איור 35).

הלכות טהרת חטאת קרובות מאוד להלכות הקודש, והן נדונות במסכת פרה. אם יזכנו החונן לאדם דעת נציג שם במפורט את עמדתנו. בשלב זה נסתפק בסיכום קצר.

באופן כללי, במסכת פרה מצטיירות כמה גישות הלכתיות השזורות לאורך כל פרקי המסכת (פרקים ה-יב). המחלוקת העקרונית היא בין רבי אליעזר המקל (להלן) לבין רבי יהושע המחמיר. כמעט בכל פרט יש מחלוקת והיא מצויה במשנה או במקבילות, ואם אין מחלוקת הרי שבפירושנו למסכת נראה שהעמדה מתאימה לאחת משתי העמדות העקרוניות בנושא מי חטאת. בנוסף לכך מצינו שלל עמדות ביניים, ואף עמדה אחת עקבית למדי המקלה ומחילה על מי החטאת את כללי ההלכה הרגילים, בחומרה של מדרגה אחת (להלן). הדרך המחמירה מזוהה עם רבי יהושע בן חנניה, והיא כנראה המשכה של שיטת בית הלל. גישה זו נוקטת בחומרות רבות, ובעיקר היא נעדרת שיטה הלכתית. בהלכה בכלל, ובהלכות טהרה בפרט, נבנתה מערכת הלכתית-משפטית שקבעה, למשל, מהן הדרכים שמת מטמא בהן, ואין הן שוות לדרכים שהזב מטמא בהן, מה נטמא באוהל ומה רק בנגיעה, וכן הלאה וכן הלאה. לעומת זאת, הלכות מי חטאת של רבי יהושע מצטיינות בחומרות שלא לפי כללי הלכה מובנים. ואכן, לרבי יהושע מיוחס גם הסבר לדרכו: "מעשה ברבי ישמעאל שהיה מהלך אחר רבי יהשע. אמר לו הטהור לחטאת, שהסיט את המפתח שהוא טהור של תרומה, מהו טמא או טהור? אמר לו טמא.⁷⁸זהו מקרה של מדף שרומז למעשה המפתח של שמעיה איש כפר עותנאי. אמר לו ולמה? אמר לו שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט את הדבר הטמא. אמר לו וכי אינו אלא שהסיטו ודיי. אבל נראין דבריך בדבר הראוי לטמא מדרס. או שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט את הדבר הטמא. השיאו לדבר אחר, אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דדיך מיין אמר לו כי טובים דדיך אמר לו אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים וחכמים אומרים הטמא מדף והטהור אינו מדף הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף" (תוס', פרה פ"י ה"ג, עמ' 638). החומרות הן, אפוא, סייג להרחקת הטומאה. סייג כזה איננו מתאים כהסבר לכל ההחמרות, ואכן רבי ישמעאל מוכן לקבלו אבל רק לחלק מהחומרות. תגובתו של רבי יהושע היא להסיט את הדיון למקום אחר, והיא מלמדת על תחושתו שאכן אין לדרכו הסבר הלכתי לכיד ועקבי. דומה שההסבר המוצע על ידו הוא לבוש הלכתי-טכני למגמה של החמרה כללית, אולי אף מטעמים מיסטיים.

התלמודים מכנים את מגמת ההחמרה "סלסול (סילסול) הוא בפרה". בדרך זו הם מסבירים את בניית הכבש המיוחד מהר המקדש להר הזיתים (ירו', שקלים פ"ד ה"ג, מח ע"א). הסבר זה הוא תחליף להסבר שזו הייתה שחצנות של הכוהנים הגדולים (משנה, פרה פ"ג מ"ו). בדרך זו הירושלמי מסביר את החומרות בהפרשת הכוהן הגדול לפני השרפה בהשוואה להפרשתו ביום כיפור: "מעלה הוא בפרה סילסול הוא בפרה"⁷⁹ירו', יומא פ"א ה"א, לח ע"א; תנחומא בובר, חוקת כה, עמ' 118; ירו', עבודה זרה פ"ב ה"א, מ ע"ג. . לעומת כל זאת, בדור אושא נוסחו הלכות מי חטאת במבנה ההלכתי-משפטי הרגיל (משנה, פרה פי"א מ"ה-מ"ו), הוא הדין במסכתנו (פ"ב מ"ה - פ"ג מ"ד). כל הלכות הקודש והלכות החטאת מנוסחות בצורה המשפטית הרגילה, כאשר קדושת מי חטאת (או קודש) היא מעלה אחת מעל קדושת תרומה, ובדרך כלל כדעה המחמירה שאנו מייחסים אותה בדרך כלל לרבי יהושע.

במסכת פרה כמעט תמיד רבי אליעזר הוא המקל אבל במשנה אחת (פ"ט מ"א) הוא מחמיר, ואכן בתוספתא רבי יוסי מתקן את הגרסה וטוען: "אמר רבי יוסי והלא אין דברי רבי אליעזר בפרה אלא להקל? שרבי אליעזר אומר כשיטה ורבי יהשע אומר כשישתה מפני שהיא משקה פיו ואם גירגר כשר" (פ"ט ה"ו, עמ' 638). בפירושנו למסכת נסביר כיצד רבי יוסי מסביר את המחלוקת, אבל לענייננו חשובה הבנתו שרבי אליעזר הוא המקל, גם במקרה זה, אבל בעיקר בכל יתר המקרים שבמסכת פרה.

רבי אליעזר הוא הטוען: "ולא חידשו טומאה בחטאת דברי רבי אליעזר... ורבי יהשע אומר אפילו טהור יש לו מדף" (תוס', פרה פ"י ה"ב, עמ' 638). רבי אליעזר סבור שטומאת מי חטאת היא במתכונת המשפטית הרגילה, ואילו רבי יהושע חולק עליו. במשנה אחרת מיוחסת לרבי אליעזר עמדתו המקלה הרגילה, שרפפות (רשתות בתוך החלון) אינן מטמאות כי הן חלק מהבניין (פרה פי"א מ"ב). מהתוספתא מתברר שלרבי יהודה הייתה מסורת אחרת של דברי רבו: "הרפופות טהורות לקדש לתרומה ולחטאת, ורבי אלעזר אומר הרפופות טמאות לחטאת וטהורות לקדש ולתרומה. אמר רבי יהודה אף אני כך אמרתי, אבל חברו גזרו עלי שיהא מודה בהן בטהרה" (פרה פי"א, ה"א-ה"ב, עמ' 639). בדור אושא מסרבים לקבל אפשרות שרבי אליעזר יחמיר ומחייבים את רבי יהודה לחזור בו משמועתו, ועתה הוא "מודה" שרבי אליעזר מקל.

כאמור, במשנת חגיגה רוב ההלכות הקשורות לקודש ולחטאת הן מחמירות כשיטת רבי יהושע, ונדון בהן במקומן.