משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 15

עלייה לרגל היא מצווה נורמטיבית ומרכזית, וודאי שהרצון לקיים את המצווה היה המניע המרכזי לעלייה לרגל. עם זאת, כל עלייה לרגל היא גם פעילות תיירותית של מי שרוצה ליהנות מהדרך ומספיגת חוויות הבאות מההצצה לעולם שמעבר לגבול שדותיו. קשה להבחין בין החוויות הדתיות לחוויות הבלתי דתיות, שכן העולם הקדום לא הכיר את האבחנה הבסיסית של אמיל דורקהיים בין הקודש לחול. לא רק שכל החול היה קודש, אלא גם שהקודש היה העולם הטבעי המלא. התופעות שעבור בן זמננו הן תופעות חול היו חלק מהעולם האחד הבלתי מחולק. ירושלים היפה הייתה ערך דתי שכן היא עיר הקודש, אך גם חוויה אסטטית כשלעצמה. הוא הדין במקדש המפואר, ובגאווה הלאומית על הפאר וההדר שבו (תמונה 10). ההלכה היהודית לא דרשה מעולה הרגל סיגופים מיוחדים, להוציא את עצם ההליכה ותנאי האכסון. תנאים אלו לא היו קשים מנשוא, לא הרבה יותר מהתנאים בבית הצפוף, וההליכה לא הייתה קשה יותר מעבודה יום יומית בשדה. קשה לבודד, אפוא, את ההיבט התיירותי, אך אין ספק שיצר התיירות שימש מנוף להאדרת תופעת העלייה לרגל.