משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 13

הפעילות הפוליטית הפנים-יהודית התרכזה בירושלים ובמקדש. אמנם היו גורמים שפעלו בפריפריה, אך אלו חלומם היה להיחלץ מהפריפריה ולחדור למרכז הבימה, כלומר לפעול מירושלים. כבר הזכרנו לעיל את ישו וחבורתו שהגשימו את חלומם לזמן קצר. יש להניח שכל הקבוצות ניסו להשתמש בימי העלייה לרגל להפצת תורתן.

ימי העלייה לרגל לא היו רק ימי מפגש עליז ומלא שמחה בין שכבות העם. במקביל לשמחה היה גם כאב בהיתקלות של המוני העם עם שכבות האצולה הירושלמית. פערי ההכנסות נחשפו בהזדמנות זו, וכן ההבדלים בתרבות, באורח החיים וברמת החיים. אפשר לתאר שרבים הביטו בכעס של קנאה בבתי העשירים. ספרות חז"ל משקפת ביטויים למתיחות, לא תמיד מוסברת, בין המנהיגות הירושלמית והציבור הרחב: התנגשות בין ההנהגה הכוהנית הירושלמית והכוהנים שבאו מהפריפריה, התנגשות שבה עמד הציבור לעזרת הכוהנים (תוס', מנחות פי"ג הי"ט, עמ' 533), וכן האשמות שאנשי ביתר שמחו על חורבן ירושלים, והמדרש מאשים מצד אחד את מנהיגי ירושלים בשחיתות ובניסיונות לרמות את אנשי עיירות השדה ולגזול את נכסיהם (איכה רבה, ב ד) ומצד אחר תולה את כישלון מרד בר כוכבא בחוסר הכבוד של אנשי ביתר לירושלים. אמנם המסורת היא אמוראית ארץ-ישראלית, אך יש בה ממצאים מפתיעים החורגים מהקו הכללי של הערצת ירושלים ואנשיה. על רקע זה יש לקבל סיפורים אלו כבעלי גרעין היסטורי. המקורות מלמדים, אפוא, על מתיחות חברתית בארץ ישראל, וימי העלייה לרגל הם ההזדמנות הטבעית שבה חשו המוני העם בפערים החברתיים, ובה גם הייתה להם "הזדמנות" למפגש עוין ולביטוי הכעס המודחק.