[אות מג] תוי"ט ד"ה פטור. ובגמרא ממנ"פ אי רעהו דוקא. ומ"מ קשה מאי נקט הפירכא בדרך צידוד אי רעהו דוקא הא רעהו ודאי דוקא כדקתני ברישא שור רעהו ולא הקדש. וכיון דממעטי' הקדש דלאו רעהו הוא ממילא דעכו"ם אימעט. ואפשר דרוצה יותר להקשות מיניה וביה מהבבא עצמו בלאו הרישא. ואך מה דאמרי' אי רעהו לאו דוקא. וכן אמרי' בריש סוגיא גבי הקדש (אליבא דר"ש בן מנסיא) ואי רעהו לאו דוקא כו' דמשמע דהיה ניחא הך מלתא (דהדיוט) וכן דעכו"ם נגח של ישראל דחייב אלא דפרכי' (הקדש להדיוט) וישראל לעכו"ם ג"כ לחייב. והא גם הך מלתא עצמו נהי דרעהו לאו דווקא. וא"כ מיירי הקרא גם (בהדיוט) דנגח ובעכו"ם נגח מ"מ אמאי נשתנה דינו דתם משלם נ"ש כיון דהקרא מיירי גם מהנך לחייב רק ח"נ וצ"ע:
קריאה במקור
תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא · פרק 4 · משנה 3
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
[אות מד] תוי"ט ד"ה ומעידין להם. לג' דברים שכתב הר"ב. לפי"מ דכתב הרע"ב שם דהודה או תוך זמנו גובים. וא"כ הטעם דאין גובים משום חשש צררי וזהו ל"ש הכא בהזיק לאחר מיתת אביהם. (וכ"כ תוס' בסוגיא ד"ה ור"י). ורש"י נקט דפירכת הש"ס לטעמא דר"פ דהטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ותוס' כ' דמה דאמרי' אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים יכלול נמי הדין דאין נזקקים לקבל עדות בפני יתומים קטנים דהוי שלא בפני בע"ד. אבל הרע"ב (ברפ"ו דערכין) לא דיבר מזה כלום. ולא הו"ל להתוי"ט לתלות קושיא זו בדברי הרע"ב דערכין:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna, 1908-1909
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 11e4bd440eaa6aa8a0d8af479d6f88f591fca7ac247cff792c348f998327458c