תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא · פרק 4 · משנה 2

[אות מא] במשנה מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. ואם הוא מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה הוי חזרה לגבי בהמות אף דלא הדר ביה מאדם כך אמרי' בסוגיא לרב זביד דס"ל ואינו מועד תנן היינו דסתמא הוי מועד מזה לזה. ופרכינן מדקתני מועד לאדם ולא הוי לבהמה דע"כ בעי לדיוקא דסתמא הוי מועד לבהמה. והא פשיטא השתא מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכה למימר. ומשנינן דאחזרה קאי דאם הוי מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה דהוי חזרה לבהמה. ואף דאנן קי"ל כר"פ דאינו מועד וא"כ מתני' כפשטא דאשמעינן דסתמא לא הוי מועד מאדם לבהמה מ"מ לענין סברא הנ"ל לא מצינו דפליג ר"פ אר"ז וכיון דלא מצינו חולק בזה על ר"ז קיימא הדין כן. ואולם בתוס' ריש מסכתין (ד' ב' ע"ב ד"ה ומילתא וכו') והר"ר מנחם פי' דה"ק וכו' דחזרה דבהמה לאו חזרה וכו'. ותמוה לי דהא בסוגיא מבואר דהוי חזרה כדלעיל. ובהכרח דכוונתם דר"פ לא ס"ל כן. אבל קשה דמה"ת נעשה פלוגתא חדשה. ואדרבא כיון דלר"ז סתמא משוינן מאדם מועד לבהמה. ואפ"ה מהני חזרה דבהמה ואף דנשאר מועד לאדם. מכ"ש לר"פ דמסתמא לא היינו משוים ליה לבהמה מועד ממה דהוא מועד לאדם. אלא דאייעד להדיא גם לבהמה וכיון דחזר מבהמה י"ל יותר דאסתלק העדאתו דלבהמה. ואי דלר"פ מוכח כן דפליג על ר"ז דכיון דשני קרא דבאדם כתיב כי יגח ובבהמה כתיב כי יגוף. הא באמת ניחא תירוצם א' דלר"פ נ"מ בנגח שור חמור גמל דלא הוי מועד. אלא דהר"ר מנחם דחיקא לומר כן בפי' הלשון דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא משמע דמיירי בנגח ג' מינים ומשמע ג"כ דקאי לר"פ דהלכתא כוותיה. אבל עכ"ז תמוה דהיא גופא תקשי על סתמא דגמרא דמנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר"ז לר"פ בחזר מבהמה הו"ל למנקט באמת הנ"מ בנגח ג' מינין. וצ"ע (ואא"ל דגם לר"ז לא הוי חזרה אלא אם הועד לבהמה מכח סתם דמועד לאדם. מלבד שהוא נגד סברת רבינו הנ"ל. אין הלשון בגמרא משמע כן. ואין כן דעת תוס' בסוגיא שהקשו לר"ז מדף ב'):

[אות מב] תוי"ט ד"ה אמרו לפני ר"י. ותמהני דבפ"ב כ' בשם הרא"ש. וביותר תמוה במ"ש הנ"י בחזרה דג' שבתות וכגון תינוקות ממשמשין באותן שבתות. הא הנ"י כתב לעיל הובא בתוי"ט דתינוקות ממשמשים בפעם א' סגי וחזרה דג"י ג"כ מהני. וא"כ אמאי מצריכים הכא ב' לטיבותא חזרה דג' שבתות ע"י משמוש תינוקות וצ"ע. וע' בתשובת מגן שאול לדברי' על לשונות הרמב"ם: