משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 7

נדרים בכתובות

על רקעה של ספרות חז"ל יש להביא את ממצא הכתובות, המשקף פן אחר של המינוחים המקובלים בחברה היהודית.

כתובות הקדשה לבתי כנסת ולצרכים ציבוריים אחרים מהוות דוגמה חיה לתפוצתה של תופעת הנדרים בציבוריות היהודית במאות הראשונות. אמנם קיימת נטייה ברורה לנוסחאות כתובות מקובעות, ואף זו משקפת את נפיצותה של התופעה. כידוע שרדו עשרות כתובות הקדשה בארץ ובתפוצות.

באסיה הקטנה, לדוגמה, מתוך 59 כתובות הקדשה שריכז אמלינג³⁷אמלינג, כתובות ב. בספרו 15 כתובות אינן מאזכרות לשון נדר, ובכל האחרות כפי שנראה יש שימוש במושגי נדרים. על שתי כתובות בהקדשה בבית הכנסת בסרדיס (בטורקיה של היום) מופיעה המילה "נדר" בעברית³⁸שם, עמ' 372-472. פעם אחת "נדרר" ופעם שנייה "נד[ר]". ופעמים רבות ביוונית, כפועל (ύξάμενοςε)³⁹שם, עמ' 242; 552; 652; 172, ואחרים. או כשם עצם (εύχήν)⁴⁰שם, עמ' 277; 182; 482; 092 ורבים אחרים, ופעם גם θεω̃ α̉ψευδει̃ καὶ αχειροποιη̃τωι ευ̉χήν (את הנדר לאל האמת שאינו מעשה ידי אדם), שם, עמ' 954. . מעניינת במיוחד תפוצת הפעלים המלווה את שם העצם: απέδκα (סיים)⁴¹שם, עמ' 852; 462; 092. , επλήρωσα (השלים)⁴²שם, עמ' 162; 462; 862. הפועל משמש אמנם גם להשלמת עבודת הבנייה, למשל בכתובת מסרדיס, שם, עמ' 242; 642; 942 ואחרים, ואולי אינו שייך לפעלי נדרים, אם כי εύχήν מופיע כמושא ישיר של הפועל. , αεποίησ (עשה)⁴³שם, עמ' 362, אם כי ההשלמה מאוד לא בטוחה. , ετέλεσα (השלים)⁴⁴שם, עמ' 342; 442; 162, קריאה לא בטוחה. ייתכן שלנגד עיני הכותב עמד הפועל המקראי לשלם את הנדר, אבל לפועל היווני משמעות אחרת. , כולם פעלים מובהקים בשפת הנדר המוכרת לנו. ביטוי חוזר מובהק הוא υπέρ ευ̉́χη̃ς (עבור הנדר/נדרו)⁴⁵שם, עמ' 041; 181; 232; 452; 752; 562; 662; 553; נוי, כתובות המזרח ג, עמ' 501; עמ' 901, ועוד הרבה. , ובדומה לו מצינו גם υπέρ υ̉γίας (עבור בריאותו)⁴⁶אמלינג, שם, עמ' 582. או υπέρ σωτερίας (עבור ישועתו)⁴⁷שם, עמ' 803. . אלה יכולות להיות כמובן לשונות מתונות של תפילה, בקשה או סתם תקווה, ולאו דווקא לשונות נדר. אך כיוון שלשונות הנדר המובהק כה מרובות יכירן מקומן בסקירה זו. יחד עם זאת לפנינו תופעה מובהקת של נדרי אזרחות טובה ויראת שמים בקהילה היהודית. תמונת מצב זו של הופעת שם העצם "נדר" (εύχήν), או הטייתו כשם פועל, חוזרת רבות בכל הכתובות היהודיות בתפוצות.

תמונת מצב זו של הופעת שם העצם נדר (εύχήν), או הטייתו כשם פועל, חוזרת רבות בכל הכתובות היהודיות בתפוצות, בקרוב לחצי מהכתובות. בדרך כלל הסיבות לנדר הן כלליות, כעין אלו שציינו, אך לעתים אנו שומעים גם מידע ספציפי יותר. בכתובת אחת מדלוס כותבת הנודרת שנדרה בזכות שנרפאה⁴⁸נוי, כתובות המזרח א, עמ' 222. , בכתובת אחרת נזכר פלוני ששוחרר, מן הסתם מעבדות⁴⁹שם, עמ' 224. , ובכתובת אחרת מהבוספורוס מודה מישהו שניצל מסכנה ונדר (לפני ההצלה או אחריה)⁵⁰שם, עמ' 322. . במערב האימפריה נמצאות פחות כתובות הקדשה, אך נזכרת הקדשת קבר כתשלום לנדר⁵¹נוי, כתובות המזרח ב, עמ' 7. (איור 2-1).

כתובות הקדשה דומות מצויות בבתי הכנסת בארץ בכתובות הכתובות ביוונית. כך, למשל, בחמת טבריה יש סדרה של כתובות המזכירות את הנדר (ύξάμενοςε)⁵²רוט-גרסון, כתובות, עמ' 65, ועוד. , והוא הדין בכתובות בית הכנסת בציפורי⁵³וייס ונצר, ציפורי. . כן מופיעה הנוסחה "למען ישועתו" ביוונית פעמים רבות. לעומת זאת בכתובות העבריות אין המונח "נדר" נזכר, והוא הדין למונח "למען ישועתו" שאין לו תחליף בכתובות עבריות. רק בכתובות מבית הכנסת בסרדיס נשמרו שני קטעים ועליהם כתוב "נדר" (בשגיאת כתיב) (איור 3 נדר סרדיס, איור 4 בית הכנסת בסרדיס). כן מופיע שם המונח "נדב" בצורות שונות⁵⁴בחמת טבריה, נוה, כתובות, עמ' 47; בכוכב הירדן, שם, עמ' 72; בסוסיא, שם, עמ' 123; בעסלין, נוה, כתובות ארמיות, עמ' 305. . האם ייתכן שניכרת כאן השפעתם של חכמים שהסתייגו מנדרים? הם כמובן תמכו במתן תרומות לבתי כנסת, ואנשים נושאי תואר "רבי" נזכרים בכתובות תרומה אלו, אבל הסתייגו מהכרזת נדרים שיש בה התחייבות כובלת. בכתובות ביוונית השתמשו במונח המקביל ל"נדר" משום שבכך עקפו את המינוח הקדוש, או שמא החברה שבחרה לכתוב ביוונית נתנה פחות את דעתה על המוסכמות המקובלות על חכמים⁵⁵חכמים העדיפו את העברית. רוב שמותיהם בעברית, והם מטיפים לשימוש בשפה זאת. ראו נספח ב למסכת שקלים. .

על רקע האבחנות הללו יש לבדוק את סוגי הנדרים שבספרות בית שני, ועד כמה האבחנות המאוחרות ניתנות לגילוי כבר בתקופה הקדומה, ואת היחס לסוגי הנדרים השונים.

גם היחס לנזיר היה שנוי במחלוקת. למעשה הנזיר הוא סוג של נדר, מוגדר וחד יותר. חז"ל נחלקים בשאלה האם הקרבן שהנזיר מביא הוא משום החשש שמא חָטָא בזמן הנזירות, או על עצם הנזירות⁵⁶בבלי, תענית יא ע"א; נדרים י ע"א; נזיר יט ע"א; כב ע"א; בבא קמא צט ע"א; במדבר רבה, י ז, ועוד. כל העדויות לנזיפה במי "שציער עצמו מן היין" הן בבליות, אך התפיסה המסתייגת מופיעה גם במקורות ארץ-ישראליים. . כך, למשל, מספר רבי שמעון הצדיק שלא אכל מקרבן של נזיר חוץ משל נזיר אחד שנדר לשם שמים ממש⁵⁷תוס', נזיר פ"ד ה"ז; ספרי במדבר, כב, עמ' 26; ירו', נזיר ספ"א, נא ע"ג; נדרים פ"א ה"א, לו ע"ד; בבלי, נזיר ד ע"ב; נדרים ט ע"ב; במדבר רבה, פי"ז, וראו במבוא למסכת נזיר. .

מעין אותה שניות ניכרת גם ביחס לסיגופים⁵⁸ראו אורבך, אסקטיזם; פרדה, סיגופים. . בשאלת היחס לסיגופים לא נרחיב כאן, ונסתפק בהערכה כללית ביותר הנתמכת במבוא למסכת תענית. אורבך טען שחכמים התנגדו לסיגופים ולאסקטיזם, אך היו בתוך שכבת החכמים מי שדגלו בדרך זו. פרדה סייג את השלילה לדרך האסקטית שיוחסה לחכמים, והצביע על הלכות שיש בהן סיגוף מה (יום כיפור, תענית וכיוצא באלו). להערכתנו אכן יש בספרות חז"ל נימות אסקטיות, אך הסיגוף ההלכתי מתון ביותר בהשוואה למקובל בעמים ובתולדות ישראל כאחד. עם זאת יש להאזין גם ל"קול האחר", חכמים מעטים שסיגפו עצמם כרבי שמעון בן יוחאי ובנו שהתבודדו במערה, ורבי יוסי ברבי יהודה שהתבודד גם הוא כדי לעמוד על סתרי תורה⁵⁹בבבלי, שבת לג ע"ב, מתוארת ההסתתרות של רבי שמעון בר יוחאי ובנו על רקע פוליטי, אבל גם לפי מקור זה בהמשך, אחרי שחלפה הסכנה המשיכו השניים להתבודד במערה מטעמי סיגוף. במקבילות הארץ-ישראליות המרכיב הפוליטי נעדר כליל, ודברי השבח של חכמים הם הערצת הסיגוף, ראו הר, נכרים. להתבודדותו של רבי יהודה איש הוצי ראו ירו', שביעית פ"ח ה"ו, לח ע"ב; נדרים פי"א ה"א, מב ע"ג. .

אותו יחס של שניות, עידוד והסתייגות, הערצה וביקורת, יש גם ביחס לתענית. חכמים גזרו תעניות מעטות ואפשרו תעניות רבות יותר, אך גם הסתייגו מריבוי תעניות. בדיוננו בנושא ראינו כי היו נוהגים של תעניות גם במועדים שחז"ל התנגדו להם⁶⁰ראו המבוא למסכת תענית. , וראינו שהיו נטיות בציבור להחמיר בתעניות, שלא בעידוד חכמים, ואפילו בהסתייגותם.

יש לראות ברצון להרבות בנדרים, להרבות בסיגופים ולהרבות בתעניות חלק מתרבות של דת עממית. הממסד מסתייג, אך יש בציבור המקבלים על עצמם חומרות יתר. אין אלו רק חומרות, אלא נתיבים מקבילים לעבודת ה'. חז"ל הטיפו להליכה בנתיב מרכזי שכלל לימוד תורה, גמילות חסדים וקיום הלכות על פרטי הפרטים שלהן. התנהגות ראויה הופכת למצווה, וניתנת לה קצבה ושיעור: כמה ימים הוא פסח, כמה שעות יש להתענות וכו'. סיגופים ונדרים הם נתיבים אחרים לעבודת ה', וחז"ל רצו להתמקד בנתיב שבחרו בו. במקרים כאלה של התנהגות עממית מסיבות דתיות אין המנהיגות מתנגדת בגלוי, ומבטאת את הסתייגותה בצורה עדינה יותר. במקביל יש חכמים הנוהגים אף הם כמנהגי החסידות העממית. עם זאת, הצבענו על שלוש מסורות מספרי זוטא שבהן יש ביטוי לנדרים של יראת שמים. ספרי זוטא מבטא לעתים קול שונה במקצת מיתר חיבורי חז"ל, וגם בעניין נדרים יש בו ביטוי לקול אחר מהקונצנזוס הכללי.

אנו מדגישים את ההתנהגות העממית, ברם למעשה כוונתנו בעיקר להתנהגות שמחוץ לבית המדרש. במקרה של נדרים וקמעות די ברור שהנוהגים הללו רווחו בשכבות עממיות. לעומת זאת, אין בידינו כלים כדי לקבוע שתופעת הנזירות רווחה דווקא בשכבות עממיות. בהחלט ייתכן שהבוחרים בדרך זו באו דווקא משכבות חברתיות או תרבותיות עיליתיות.

להערכתנו ההתנגדות לנדרים מקורה כבר בימי הבית. חכמים נוכחו לדעת שחלק גדול מהנדרים הם נדרי הבל, שאין בהם יראת שמים אלא רק הפרעה למרקם החברתי, ולאלה הם התנגדו. הם לא התנגדו לנדרי קרבנות ויחסם לתופעת הנזירות עדיין מחייב בירור, ונדון בכך במבוא למסכת נזיר. אחרי החורבן, כשנדרי קרבן פסו מן הארץ, נתינה להקדש נעלמה וגם תופעת הנזירות נעקרה⁶¹הנזירות קשורה להבאת קרבנות, עם זאת חיסולה הוא החלטה מודעת של חכמים. גם גרות, טומאת יולדת ונגעים מסתיימים רק בהבאת קרבן, ואף על פי כן המשיכה הגרות ונמצא הסדר שלפיו הגר מפקיד כסף לקרבנו, או שהוא נעשה גר ללא הקרבן (ירו', שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב; בבלי, כריתות ט ע"א; ראש השנה לב ע"א). גם הלידה לא נאסרה והתאפשרה טהרת היולדת, וגם דין נגעים לא נעלם (ראו המבוא לנגעים). על כן ניתן היה לקיים את דיני נזיר גם ללא קרבן, וההחלטה לחסל את מוסד הנזירות בזמן הזה היא אפוא החלטה "פוליטית" ומודעת של חכמים. . נותרו כמעט רק נדרי ההבל. עדיין נותרו נדרי צדקה, וחכמים תמכו באלה, אך הרחיקו מהם את המינוח "נדר" ואת היבט האימה המצטרף אל הנדר. כך הצטמצמה תופעת הנדרים לנדרי ההבל בלבד. ההסתייגות של חז"ל היא בעיקר מתופעת נדרי ההבל, אך גם מהרחבת הנדרים על צדקה ופסיקה. מוטב שכספים אלו יינתנו כתרומה ולא במסגרת המחייבת של נדר.