משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 4 · משנה 9

כל המעות הנימצאין הרי אילו חולין – בכמה נוסחאות טובות³⁶א, ב, ז, ט, ן, ת, ת2. נוסף "בירושלים" או "בירושלם". הכתיב הקדום של העיר הקדומה במקרא ובספֵרות חז"ל הוא תמיד "ירושלם". הצורה "ירושלים" מאוחרת ומופיעה רק בנוסחאות מאוחרות ובדפוסים, ובעל מלאכת שלמה כותב: "ובקצת נוסחאות: הנמצאות בירושלם". נוסח זה מתקבל על הדעת, שכן מעות שנמצאו במקום כל שהוא לא יעלה על הדעת שנחשוש שהן מעשר. אך ייתכן אף שנוסח זה נכנס למשנה על פי הפירוש הנפוץ שמעות שנמצאו אפילו בירושלים הן חולין, וראו להלן המקבילה למשנתנו ממסכת שקלים שבה נאמר במפורש "בירושלם".

אפילו – נמצאו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות – ופירש הירושלמי למשנתנו: "שלא תאמר הואיל ואין דרך בני אדם לעשות כן (לשמור מעות כל שהן יחד עם דינרי כסף וזהב) יהא שיני, לפום כן צרך מימר חולין" (נה ע"ב).

מצא בתוכו – בתוך הכלי של המעות, חרש וכתוב עליו – על החרס מעשר הרי זה מעשר – כל ציבור המעות שבכלי הנו מעשר. בימי הבית לא עלה אדם מישראל כל שנה לירושלים והוא צבר וצירף כסף לשם העלייה לרגל לירושלים עם משפחתו. יש שהאדם נפטר ויורשיו לא ידעו היכן שמר את כספו ואיזה כלי מן הכלים שבהם מצאו מעות הוא כסף מעשר שני, כאותן דוגמאות וכאותם מעשים המפורטים בפרק ה שבתוספתא (איור 41).

משנתנו תואמת את האמור במשנת שקלים: "מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין. בירושלם בשעת הרגל מעשר ובשאר כל ימות השנה חולין" (פ"ז מ"ב).

בסוף ימי בית שני היה המסחר החופשי מצומצם, והסחר בבהמות נדיר. אכילת בשר לתיאבון הייתה נדירה ביותר³⁷ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 107. לאחרונה התפרסמו תוצאות של בדיקות שנעשו בעצמות בעלי חיים שנמצאו בחפירות. בדרך כלל אלו עצמות של בעלי חיים זקנים, דבר המעיד כי הכבש או הפרה גודלו בעיקר לשם הפקת ולדות, צמר וחלב, ונשחטו רק לעת זקנתם. עם זאת, הממצא שהתפרסם מבוסס רק על מספר אתרים קטן, ויש לפתח את המחקר בכיוון זה. . הקרובים לירושלים הביאו את פֵרותיהם לעיר, וכאן החליפו חלק מהפֵרות בבשר ובמצרכים אחרים (לעיל פ"א מ"א). הרחוקים מהעיר, מהלך יותר מיום, המירו את היבול בכסף מזומן, אותו העלו לעיר ובו קנו את כל חפציהם (להלן פ"ה מ"ד). חכמים העריכו שרוב הבהמות בשוקי הבשר בירושלים נמכרו בדמי מעשר, על כן סתם מעות בעיר הן בחזקת מעשר שני, וחלות עליהן מגבלות מעשר שני. יש בכך עדות ברורה למשקלו של המעשר השני בכלכלתה של ירושלים, שכן סתם בהמה הנמכרת בעיר שייכת למערכת המעשר השני.

לעומת כל זאת, המעות שנמצאו בהר הבית הן חולין. הר הבית שימש כמרכז מסחרי גדול ובכניסה אליו, ואף בהר עצמו, היו חנויות רבות. עולי הרגל הביאו עמם כספים רבים. חלק גדול מהם היו כמובן דמי מעשר שני, אך באופן טבעי הביאו העולים עמם גם כספים נוספים, לכלכלתם בעיר, כנדבה למקדש וכיוצא באלו מטרות. הכספים שהביאו להר הבית עצמו יועדו רק למטרות צדקה, שכן בסתם אסור לאדם לעלות להר בית עם כסף (להלן). תרומות אדם נותן רק מכסף שהוא חולין, על כן לדעת הכול כספים שנמצאו בהר הבית הם חולין, שכן טרם נתרמו. אגב, התורם שאיבד את כספו חייב להשלים את נדרו ולתת כסף אחר, אך הכסף שאבד הוא חולין. על כן כספים שנמצאו בהר הבית הם חולין, ומשנה ג באותו פרק בשקלים מרחיבה בכך.

אבל "בשאר כל³⁸מילה זו חסרה ב- א, מ, ברמא, ברמב, מו, מז, מפ. ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר" (משנה, שקלים פ"ז מ"ב לפי כ"י קופמן). חכמים מניחים שרוב הכספים הם כספי חולין, אבל בזמן הרגל, כאשר בעיר עולי רגל רבים, רוב הכספים ש"התגלגלו" בעיר היו כספי מעשר. ההלכה אינה בבחינת "פשיטא", שכן להלן נראה שבית הלל חלוקים עליה. הלכה זו היא כמשנתנו.

בתוספתא מוסיף רבי יוסי שכל אלו דברי בית שמאי, אבל בית הלל מחמירים ואומרים: "לעולם מעשר חוץ מן הנמצאים בהר הבית בשאר ימות השנה שהן חולין" (שקלים פ"ג ה"ט). אם כן בירושלים, בכל ימות השנה, סתם מעות נחשבות למעות מעשר שני. רק כספים שנמצאו על הר הבית בשעת הרגל עצמו אינם מעשר. בית הלל מחמירים וקובעים שמעות שנמצאו על הר הבית בשעת הרגל, ובירושלים כל ימות השנה, הם מעשר שני. אגב הלכה זו למדנו שתי עובדות מרתקות: האחת שלדעת בית שמאי בשעת הרגל כספים בהר הבית הם מעשר, אין זאת אלא שעולי הרגל אינם נפרדים מכספם בעלייתם להר (בניגוד להלכה), והאחרת שגם בימות השנה רוב הכספים בשוק בירושלים הם כספי מעשר שני. רבים מתושבי העיר גידלו את פֵרותיהם בעצמם ולא רכשו אותם בשוק, ועל כן רוב המטבעות היו מטבעות מעשר שני. בית שמאי חולקים על כך, והמציאות הייתה כנראה אי שם באמצע, בין שתי ההערכות.

כספים שנמצאו בירושלים

כאמור, אין להיכנס להר הבית עם כסף: "לא יכנס אדם להר הבית במעות צרורין לו בסדינו ובאבק שעל רגליו ובאפנדתו חגורה עליו מבחוץ"³⁹תוס', ברכות פ"ו הי"ט; ירו', פ"ט ה"ה, יב ע"ד ומקבילות. במשנה, ברכות פ"ט מ"ה, לא נזכרו המעות, וכן בספרא, קדושים פ"ז ה"ט, צ ע"ב; מדרש תנאים לדברים, כג טו. ברם אי אפשר לפרש שמותר להיכנס במעות, שכן אחרת אין למשנתנו הסבר. האפונדה, או הפונדא, היא מעין חגורה רחבה. "לובש אדם שתי חלוקות זו על גבי זו אף על פי שפונדתו חגורה עליו מבחוץ ובלבד שיתן את המשיחה ויקשור בין כתפיו" (תוס', כלאים פ"ה הט"ו). הפונדא נזכרת לעתים בחברת הפסיקיא, החגורה, כגון "קשרי נימי פונדא ופסיקיא" (תוס', מקואות פ"ז [ח] ה"ב, עמ' 659), או "הנודר מן הכסות אסור בפונדא ופסקיא" (תוס', נדרים פ"ד ה"ג), ועוד. בתוספתא (מקואות שם) נזכר שאת קשרי הפונדא יש להתיר לפני טבילת הבגד. אם כן, הפונדא היא רצועה רחבה ששימשה בתור חגורה והיו בה כיסים שנסגרו על ידי קשירת חוטים. זאת ניתן ללמוד מדברי חכמים: "אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי וקשר כראוי, נתנו במקטורן והפשילו לאחוריו, בפונדתו ופיה למעלה... נשבע ויוצא" (תוס', בבא מציעא פ"ח הי"ג). הפונדא אינה בגד, אך היא טוויה וארוגה כבגד (ספרי במדבר, פיסקא קנז), והדברים הולמים. בגד מעין זה מופיע בציורים רומיים של פשוטי עם, משרתים ועבדים, והוא חגורה רחבה, וכנראה היו בתוכה כיסים. אין צריך לומר שהרומאים מיעטו לצייר בגדים של פשוטי העם. גברים רומיים מכובדים לובשים בדרך כלל את הפליום ללא חגורה, וזו מאפיינת בעיקר גברים עובדים. מכל מקום, אם יש חגורה היא על המתניים. אצל נשים החגורה רגילה יותר, לעתים על המתניים ולעתים מתחת לחזה. קשה לאתר איזה סוג חגורה היא הפונדא, אבל ברור שהייתה רצועה עבה וארוכה שהיה אפשר לכרוך ממנה מעין כיס. . בפונדה הטמין אדם, בדרך כלל, את כספו. על כן בית שמאי מניחים שכספים שנמצאו בהר הבית אינם של עולי הרגל אלא של תורמים, או כספי המסחר החופשי שנערך בהר הבית. ברם, אין כמובן איסור להכניס כסף להר הבית, אחרת לא היו השולחנים והמוכרים יכולים למכור שם דבר. אדם היה אמור להשאיר את פונדתו, יחד עם נעליו, לפני המתחם הקדוש, אך היה יכול לשאת עמו כסף בכל צורה אחרת⁴⁰גם בעל מלאכת שלמה מתרץ כך, אלא שאין הוא מביא את הראיה מסוחרי הר הבית. . על כן בית הלל סבורים שכספים הנמצאים בהר הבית בשעת עלייה לרגל הם ברובם כספי מעשר שני שהביאו עמם העולים, אבל ביתר ימות השנה כמות הכסף שהביאו העולים פחותה בכמותה מיתר הכספים שזרמו להר. הירושלמי מסביר שחלק מהכספים הללו מקורם בכספי המקדש שהוצאו לקניית מצרכים. הנוהל היה שהתשלום נעשה לאחר קניית המצרכים ולאחר הקרבתם⁴¹ראו פירושנו לשקלים פ"ד מ"ד, ועוד. , אם כן, כאשר הוצאו מהקופה כבר נחשבו לכספי חול. הוא הדין בכספים שהביאו עמם עולי הרגל לתרומות ולקניות. אלו היו כספי חול, וגם אם הוקדשו למקדש הרי שלאחר שאבדו היה מביאם צריך להפריש כספים חדשים במקום הסכום שאבד. לפיכך, הכספים שנמצאו היו ברובם חולין. אבל בזמן עלייה לרגל, כאשר מספר העולים היה גדול, ומן הסתם סדרי הפקדת הכסף בכניסה להר הבית היו מעורערים, נכנסו רבים עם כספי מעשר להר הבית.

יש בדברים ביטוי ברור לכמות הגדולה של כספי מעשר שני. ירושלים הייתה עיר מסחרית למדי, ומהמשנה יוצא שכספי המעשר השני היו מקור מרכזי לייבוא הון בכל ימות השנה, אחרת לא הייתה השאלה נידונה כלל ולא היה צריך לקבוע שסתם כספים הם חולין. יתר על כן, בימי הרגל היו כספי המעשר השני רוב בכל שווקי העיר.

לפי דברי רבי יוסי בית שמאי מקל. אמנם דין זה אינו נמנה עם קולי בית שמאי שמונה רבי יוסי עצמו במסכת עדיות (פ"ה מ"ב), ואף לא עם מחלוקות בעניין מעשר שני של שני בתים אלו (שם פ"א מ"י). ברם, כל הרשימות במסכת עדיות אינן מלאות, ואין בכך תימה. מוזר יותר שסתם המשנה גם במסכת שקלים (פ"ז מ"ב) וגם במשנתנו היא כבית שמאי. יתר על כן, סגנון המשנה הוא כשיטת בית שמאי, שהרי לפי בית הלל אין כל דין מיוחד לסוחרי בהמה, ודין מעות שנמצאו לידם כדין מעות שנמצאו בעיר. רק לשיטת בית שמאי יש טעם להזכרתם המיוחדת. אם כן, משנתנו נערכה ונפסקה כשיטת בית שמאי. כידוע, בדור יבנה נקבעה ההלכה כבית הלל, ברם בימי הבית השני נפסקה בדרך כלל ההלכה כבית שמאי⁴²לפסיקת ההלכה כבית הלל ראו ספראי, הכרעה כבית הלל; לפסיקת ההלכה בימי הבית כבית שמאי ראו ביכלר, בית הלל. . משנתנו מבטאת, אפוא, את מגמת הפסיקה המקובלת בימי המקדש, אף שנערכה כמובן מאוחר יותר.