משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 4 · משנה 8

המניח איסר – כדי שיחלל עליו פֵרות של מעשר שני. אין אדם אוכל בבת אחת כערך המלא של איסר. הוא מניח איסר ואוכל עד שישלים כמלוא ערכו של האיסר. האיסר הוא אחד חלקי עשרים וארבעה של הדינר, וחצי פונדיון.

ואכל עליו חציו – וכבר אכל כערך חציו של האיסר, והלך למקום אחר – ונטל עמו את האיסר, והרי הוא יוצא – ובמקום החדש ערכו של איסר זה יוצא בפונדיון – במקום החדש האיסר שעמו ערכו רב יותר והוא יוצא בפונדיון, כלומר במקום החדש הוא שווה שני איסרים, אוכל עליו עוד איסר – הוא אוכל על חשבון האיסר כפי ערכו במקום החדש. במקומו הקודם הוא אכל כנגד חציו והחצי השני הרי שווה במקום החדש מלוא איסר, לכן הוא יכול לאכול עליו פֵרות מעשר שני כמלוא איסר. מבחינה רֵאלית אין להניח כי ייתכנו הבדלים כה גדולים ממקום למקום בערכו של האיסר, אך המשנה נקטה בדוגמה זו כדי להקל על החישוב להבנת העיקרון ההלכתי.

המניח בפונדיון – כך גם בירושלמי (כי"ל וד"ו), אך בכל הנוסחאות האחרות: פונדיון, וכן בתוספתא (פ"ד הט"ו), וכך כנכון. הניח פונדיון שהוא שני איסרים, ואכל עליו חציו – ואכל עליו בערך של איסר, והלך למקום אחר – ולקח עמו את הפונדיון, והרי הוא יוצא באיסר – במקום שבא אליו הפונדיון אינו שווה אלא איסר אחד, אוכל עליו עוד פלג – אוכל עליו בשווי של פלג – חצי איסר, שחצי הפונדיון שעדיין הנו חולין אינו שווה במקום שבא אליו אלא חצי איסר. בשני המקרים אין אנו מעריכים אלא לפי השער של המקום שבו הוא נמצא בשעת החילול אף על פי שהחל לחלל על הכסף בשער אחר. משנתנו היא מעין המשך ושלב נוסף להלכה במשנה א בפרקנו הקובעת שהמוליך פֵרות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודהו כשער מקומו. ההלכה כולה ערוכה בתוספתא בתוספת ביאור: "זה הכלל עד שלא פדאו (כלומר, כל זמן שלא חילל על כולו) מה שהשביח השביח לפי חשבון ומה שפגם פגם לפי חשבון" (פ"ד הט"ו).

המניח איסר שלמעשר שיני – מניח בביתו איסר של מעשר שני כדי שיאכל כנגדו פֵרות בירושלים בקדושת מעשר שני. אדם יכול לעלות לירושלים עם כספו ולקנות בכסף המעשר השני אוכל כאמור בתורה (דברים יד כה), אך הוא יכול אף להניח את הכסף בביתו ולקנות צורכי אוכל בירושלים ולאכלם בטהרה כמעשר שני ולהמירם בכסף שמונח בביתו.

אוכל עליו אחד עשר איסר – יש שגורסים: "באיסר" כבהמשך המשנה, והוא אף ברור יותר. כלומר, אם נמכרים עשרה פֵרות באיסר יאכל אחד עשר, שמא הוקר האיסר במקומו, ואחד ממאה באיסר – ואם נמכרות מאותו פרי מאה יחידות באיסר אף על פי כן לא יאכל אלא מאה ואחת.

בית שמי אומרים הכל עשרה – לעולם אין להוסיף על כמויות הפרי, ואם נמכרים עשרה באיסר אינו אוכל אלא עשרה, ובית הלל אומרים בוודיי – במעשר שני של ודאי, אחד עשר – יש לאכול אחד עשר באיסר כפי ששנינו למעלה, ובדמיי עשרה – די לו לאכול רק עשרה. לפנינו מחלוקת בית שמאי ובית הלל ולפניה הלכה שנויה בסתם המהלכת בשיטת בית הלל ואף מחמירה הימנה, שכן בית הלל לא חייב אלא במעשר שני של ודאי וההלכה שנשנתה בסתם לא הבדילה בין ודאי לדמאי. בית שמאי מקלים בהלכה זו ואומרים "הכל עשרה". הלכה זו, שבית שמאי מקלים בה, אינה נמנית ברשימה שבמשנת עדויות פרק ד המונה "אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל". היא אינה אף בתוספתא שם (פ"ב ה"ב) המשלימה את הרשימה לעשרים וארבעה, ואף לא בהשלמות של חכמים שונים בפרק החמישי שבמשנת עדויות. ואכן הרשימה בעדויות איננה מלאה, ואולי אף לא התכוונה להיות מלאה, ואין כל קושי בדבר, וראו בסוף פירושנו למשנה הבאה.