משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · מבוא · מיקום 7

אם כן רבי ישמעאל חולק על רבי מאיר, והמחלוקת ביניהם היא הלכתית. לדעתנו המשך הדרשה מוכיח שהרעיון הוא שהקודש לכוהנים. אם כן כל התנאים מסכימים שכרם רבעי שייך לבעלים, וכן דורש בעל ספרי זוטא (ה י, עמ' 232). החלטה כזאת היא כמובן לטובת הבעלים וכנגד האינטרס הכוהני. עם זאת, הוויכוח הארוך (מס' 4 בחלוקה שלנו) מרמז שהיו גם דעות אחרות. אפשר שהדרשה הארוכה באה לשלול את דעת כתות מדבר יהודה (והצדוקים), ואפשר שבאה לשלול עמדות בתוך בית המדרש.

בעל תרגום יונתן מתרגם "וּבְשַׁתָּא רְבִיעָתָא יְהֵי כָּל אִינְבֵּיהּ קוּדְשֵׁי תוּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ מִתְפְּרַק מִן כַּהֲנָא" (ובשנה הרביעית יהיו כל ענביו קודש תהילות לפני ה' נפדים מהכוהן", אם כן הפֵרות שייכים לכוהן (כבכור בזמן הזה) ונפדים ממנו (כבכור שנפסל). זו נראית עמדה הלכתית מוזרה. אם הם לכוהן, כיצד אינם אסורים למאכל? מראשית המחקר היו שראו בתרגום ביטוי להלכה "קדומה", קדם פרושית.

ואכן זו שאלה שיש לשאול גם בדרשות רבות אחרות, האם הדעה שנשללת (ה"הוה אמינא") היא דעה של ממש או רעיון דחוי שאיש אינו מצדד בו²³כך, למשל, בהערה קודמת ציטטנו את דרשתו של רבי יוסי הגלילי בירו', פאה פ"ז ה"ו, כ ע"ג: "'ובשנה החמישית תאכלו את פריו', רבי יוסי הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית לבעלים, אף פירות רביעית לבעלים". האם מותר ללמוד שהיו שסברו שפֵרות שנה רביעית נאכלים רק בחמישית, ובא רבי יוסי לשלול את הדעה? . על כל פנים, במקרה זה לפנינו החלטה של חכמים בניגוד לנוהג הכיתתי, ואולי גם לנוהג הקדום.

שאלה אחרת היא מתי שלב הקודש. ההלכה הפסוקה היא שהפרי בשנה הרביעית הוא קודש ובחמישית חול. אבל בספר היובלים שציטטנו את פרי השנה הרביעית מותר לאכול, אך רק בשנה החמישית. בירושלמי: "אימתי הוא מחללו ברביעית ובחמישית. מסתברא בחמישית, אבל ברביעית דמים הוא חייב לו. ורבנין דקיסרין אמרין לא מסתברא אלא ברביעית, דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (סוטה פ"ח ה"ה, כב ע"ד). רבנן דקיסרין מהלכים בדרך ההלכה הרגילה שפרי השנה הרביעית הוא קודש, וזו משמעות הביטוי "כרם (נטע) רבעי". אבל האמורא האנונימי סבור שגם פרי השנה הרביעית וגם פרי השנה החמישית הם קודש. יתר על כן, בחמישית הבעלים אוכלים את הפֵרות, אבל ברביעית "דמים הוא חייב לו", כלומר הבעלים חייב בדמי הפֵרות. דומה שזו ההלכה שאליה רומז התרגום שהבאנו. בשנה רביעית פודים את הפֵרות וקונים אותם מהכוהן (הכוהן מופיע רק בתרגום, אבל פשוט לפרש גם את הירושלמי בדרך זו).

מכל מקום, את הפסוק "קדש הלולים" הבינה ההלכה כרומז לחילול (פדיון) נטע רבעי ולא כביטוי לכך שהפרי קדוש. הדרשה היא הלולים-חלולים, וחכמים אינם נמנעים מלדרוש דרשות הבנויות על חילופי ה-ח (כך בירו', פאה פ"ז ה"ה, כב ע"ב במפורש).