משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · מבוא · מיקום 8

ביעור מעשרות

דיון קצר במצוות ביעור מעשר שני חותמת את המסכת. במסגרת זו נידונים דיני הביעור ווידוי המעשרות. הדיון בחלק זה צמוד לפסוקי המקרא, והמשנה נקראת כאילו הייתה מדרש הלכה.

מצוות ביעור מעשרות נאמרה במפורש במקרא, אבל בני כתות קומראן פירשו את הכתובים אחרת ולדידם את המעשרות אין להשהות ויש לתתם כל שנה, כל גידול בסיום עונתו (יובלים לב יג). כן נאמר שם שאת המעשר השני יש להפריש ולבער בשנתו, וכנראה לכל גידול מועד ביעור משלו: "עד עבור זרע השנה, והגפן עד ימי הגפן, והזית עד ימי הזית" (יובלים לב יב). חלוקה מעין זו, שבה הביעור תלוי במועד גמר הגידול בכל אזור לחוד, מופיעה בדיני ביעור שביעית שבמשנה (שביעית פ"ט מ"ב-מ"ג, וראו פירושנו לה).

ביעור המעשרות קשור לווידוי הנערך במקדש, ממילא היה מקום לחשוב שמא לאחר החורבן התבטל. ואכן, כפי שראינו בית שמאי סבורים, אולי, שאין ביעור לכסף של פדיון מעשר שני. אין לנו מידע על מנהגם של האמוראים בתחום זה. בסוגיה אחת מובא מעשה מימי רבי אבהו, אבל המעשה אינו מעיד על אמירת וידוי אלא על הנוסחה "אלוהינו ואלוהי אבותינו" הנאמרת בווידוי, אבל גם בהזדמנויות ליטורגיות אחרות (ירו', ביכורים פ"א ה"ד, סד ע"א).

ביעור המעשרות של מעשר שני הוא השמדת הפרי או הכסף. ביעור המעשרות של שביעית ברור פחות, ולפי המקורות האמוראיים שהבאנו בפירושנו למשנת שביעית שם ביעור שביעית משמעו הפקרת הפֵרות, ועדיין יש לבעלים אפשרות לאסוף את הפֵרות ולהשתמש בהם. אשר לביעור כרם רבעי משנתנו מעניקה את הרושם שיש ביעור לכרם רבעי, אבל לכאורה הדבר שנוי במחלוקת ורק לדעת בית הלל יש לכרם רבעי ביעור (משנה, פאה פ"ז מ"ו; עדיות פ"ד מ"ה). ברם, כפי שראינו בפירושנו למשנה גם בית שמאי מסכימים שיש ביעור לכרם רבעי, ולא נחלקו אלא בביעור כרם רבעי בשנת שביעית. אם כן, משנתנו כדעת שני הבתים.