משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 7

אילן שהוא עומד בפנים – לפנים מחומת ירושלים, ונוטה לחוץ – ונופו מחוץ לחומה, או עומד בחוץ – מחוץ לחומה, ונוטה לפנים – ונופו מצוי בפנים החומה, או היטה את נופו לפנים מן החומה. מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, פירשו שמשנתנו דנה בבעיית אכילת מעשר שני מתחת לעץ ובשאלה אם פודים תחתיו מעשר שני, וכך אמנם מתפרשת משנתנו בתלמוד הבבלי במסכת מכות. המשנה במכות דנה ברוצח בשוגג שברח לעיר המקלט והגיע לתחומה ל"אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום" (פ"ב מ"ז). סוגיית הבבלי (יב ע"א) משווה הלכה זו למשנתנו ולמשנה במעשרות (פ"ג מ"י) שבה אמור: "ובירושלם הכל הולך אחר הנוף". אולם בתוספתא למשנתנו נאמר: "אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ, יש למעשר שני שלו פדיון, החזיר נופו לפנים אין למעשר שני שלו פדיון. היה עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים, אין למעשר שיני שלו פדיון, החזיר נופו לחוץ יש למעשר שני שלו פדיון" (פ"ב הי"ב). הדיון הוא על הפֵרות של האילן הנטוע סמוך לחומה ופֵרותיו נוטים לפנים מן החומה או מחוצה לה. המשנה והתוספתא דנות מתי פֵרות אלו ניתן לפדותם ולקנות בכסף צורכי אוכל אחרים ומתי אין לפדותם שכן נלקטו בירושלים, והתוספתא אף מוסיפה ודנה בדינם של הענפים שהיו מחוץ לחומה והחזירום פנימה⁴⁰וכפירושו של ליברמן, עמ' 739. .

השאלה שבמשנה אינה תדירה ואינה רֵאלית. תחום ירושלים המקודש היה מוקף חומה, והסיכויים שעץ נטה מעל החומה הם קטנים, שכן עץ כזה ממעט בעצמה הביטחונית של החומה. אבל ייתכן שהיו בחומה פרצות. מכל מקום, השאלה עקרונית. יתר פרטי השאלות הם רֵאליים, ואגבם נגררה השאלה של אילן על גבול ירושלים.

המשנה קובעת: מכנגד החומה ולפנים כליפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ – ומן התוספתא משתמע כי אף אם גדלו הפֵרות לפנים והחזירו נופו לחוץ יש למעשר פדיון, כלומר אף אם גדלו בפנים ולפני אסיפת הפרי החזירו את הענפים הפרי נידון כפרי שנאסף מחוץ לירושלים, וניתן לפדות את הפֵרות, ולהפך: אף אם גדלו מחוץ לחומה והחזיר את נופו לפנים אין למעשר שני שלו פדיון, וזו אשר שנינו במשנת מעשרות (פ"ג מ"י): "ובירושלם הכל הולך אחר הנוף", ובניגוד לאילן שעומד בחוץ לארץ ונוטה לארץ או עומד בארץ ונוטה לחוץ לארץ, "שהכל הולך אחר העיקר"⁴¹ראו דברי ליברמן, עמ' 739. .

בתי הבדים – הם מבנים מורכבים בעלי חלל גדול. לפי ההקשר מדובר בבית במערה שהחומה עוברת עליה. בתי בד אכן שוכנו, לעתים קרובות, במערות. היה בכך ניצול יעיל של מערה טבעית בחלקה, ומעבר לכך המערה העניקה הגנה מחום ומקור, ותנאי עבודה מועדפים. מכל מקום, בפועל אנו מוצאים מערות רבות ששימשו כבתי בד. דוגמאות לכך יש במרישה, בסוסיא ובעשרות אתרים נוספים.

שפיתחיהן לפנים – מחומת העיר וחללן לחוץ – מן העיר, או פיתחיהן לחוץ וחללן לפנים בית שמי אומרין הכל כלפנים – ואין פודים בהם מעשר שני, כי הם נחשבים כנתונים בעיר. הפתח הפתוח לתוכה של ירושלים עושה את בית הבד כחלק של העיר אף שחללו הוא מחוץ לחומה, ואם הפתח פתוח כלפי חוץ אך חללו של בית הבד הוא מפנים לחומה אף במקרה זה נידון בית הבד כשטח בתחומה של העיר. בית שמאי מחמירים בשני המקרים. התוספתא גורסת בדברי בית שמאי: "בית שמיי אומרים אין פודין בהן מעשר שני כאלו הן מבפנים ואין אוכלין בהן קדשים קלים כאילו הן בחוץ" (פ"ב הי"ב)⁴²ושנויה כלשונה בתוספתא, ערכין פ"ה הט"ו, עמ' 550. , ולברייתא זו התכוון רבי אלעזר בירושלמי (נד ע"א) כשאמר "לחומרין". קשה לתאם את דברי התוספתא ללשון המשנה ולראות בדברי התוספתא פירוש למשנה⁴³כדברי ליברמן, שם. . יש כאן החמרה נוספת: אין פודים בבית בד זה מעשר שני כי הוא נחשב כתחומה של העיר, אך אף אין אוכלים בו קודשים קלים הנאכלים בכל העיר. רבינו יצחק בן מלכי צדק כתב בפירושו למשנה: "הכל כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים ואין פודין שם מעשר שני", ואין בדבריו התייחסות לתוספתא, או שהייתה בידיו נוסחה אחרת.

בית הלל אומרין מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ – הקביעה של בית הלל היא כקביעה של המשנה ברישא בדינו של האילן, אלא שברישא נשנתה ההלכה בסתם ובדינו של בית הבד נשנתה ההלכה בשם בית הלל. על ניסוחה של הלכה זו מוסיף רבי יוסי בתוספתא: "אמר רבי יוסה זו משנת רבי עקיבא, משנת ראשנה בית שמיי [אומרין] אין פודין בהן מעשר שני כאילו הן מבפנים ואין אוכלין בהן קדשים קלים כאילו הן מבחוץ, ובית הלל אומרין הרי הן כלשכות, את שפיתחה לפנים כלפנים ואת שפתחה לחוץ כלחוץ" (פ"ב הי"ב). דינן של הלשכות במקדש שנויות במשנה הבאה. ברייתא זו כלשונה שנויה אף בתוספתא ערכין (פ"ה הט"ו, עמ' 550), ובירושלמי למשנתנו: "דתני אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבה אבל דברי חכמים הרי אלו [כלשכות]⁴⁴כך בנוסח הרש"ס. וכל הלשכות הולכין אחר פתחיהן" (נד ע"ב). בדברי בית שמאי אין הבדל בין משנה ראשונה למשנת רבי עקיבא, ולא נחלקו אלא מה אמרו בית הלל.

תבנית זו, שרבי יוסי מעיד בה שמשנתנו היא משנת רבי עקיבא אבל משנה ראשונה שנתה בדרך אחרת, חוזרת פעם אחת במשנה, סנהדרין פ"ג מ"ד, בהלכה של פסולי עדות מחמת קִרבה. בתוספתא בפרקנו (פ"ב ה"א), אף היא ניסוחה של מחלוקת בית שמאי ובית הלל, מוסיף רבי יוסי: "זו משנת רבי עקיבא", ואין כאן פירוט מה הייתה משנה ראשונה.

האפשרויות והדעות השונות הוצגו לעיל בפירושנו למעשרות פ"ג מ"ג, ושם ראינו כי למעשה יש ארבע אפשרויות: אחר הנוף, אחר הגוף, "כנגד" או להחמיר בכל מצב⁴⁵קיימת גם אפשרות שאינה נאמרת, ללכת תמיד לקולא. , וכן בלשכות: אחר הפתח, אחר התוך ו"כנגד". כל אחת מהאפשרויות נבחרה על ידי תנא כלשהו. אין גם הבדל הגיוני בין אילן ללשכה, ודומה שלפנינו אוסף הכרעות תקדימיות שנקבעו כל אחת לגופה ולא מתוך חשיבה משפטית אחידה. כפי שראינו במבוא הכללי לפירוש המשניות, זו דרכה של משנה.

עוד מן הראוי לתת את הדעת ל"משנת רבי עקיבא". בדרך כלל משנתו היא דבר ההלכה שאותו הוא מעדיף, או התנא שבדרכו הוא מהלך במלואה, או באופן חלקי. אבל במשנתנו המשנה הראשונה היא מסורת על מחלוקת בית שמאי ובית הלל.