משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 6

פירות שניגמרה מלאכתן – למעשרות, שנגמרה מלאכתם, לקיטתם והכנתם למכירה או לאכסון. ההלכה, השנויה במסכת מעשרות, קובעת את הגבולות מאימתי הפֵרות חייבים במעשרות. עד שנתחייבו במעשרות מותר לאכול מהם אכילת עראי, ומשנגמרה מלאכת הליקוט והסידור של הפֵרות הם נעשו "גורן" ואין לאכול מהם אף אכילת עראי. "במה דברים אמורים? במוליך לשוק, אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו" (משנה, מעשרות פ"א מ"ה)²³למשמעות המונח "במה דברים אמורים" ראו משנה, מעשרות פ"ה מ"ה. .

ועברו בתוך ירושלם – בעודם בטבלם, ומחוץ לירושלים הפרישו את המעשר, יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלם – ואינו רשאי לפדותו מחוץ לירושלים ככל מעשר שני. המעשר כאילו כבר היה בירושלים ואין רשאים לפדותו, ובירושלמי מבואר: "ירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה... מה חצר בית שמירה תופסת אף זו תופסת" (נד סע"א), וכל העומד להתעשר כאילו כבר נעשר, והמחיצות (חומות ירושלים) קלטו את המעשר השני.

ושלא ניגמרה מלאכתן – ועברו בתוך ירושלים, כגון סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה – המוליך ענבים לגת עדיין לא נגמרה מלאכתם, כשם שהמוליך סלי תאנים למוקצה²⁴ב- ג7, ז – מן המוקצה. עדיין לא נגמרה מלאכתן. המוקצה הוא המחצלת המיועדת לשטיחת התאנים לאחר שחותכים את עוקצי התאנים כדי לייבשן לגרוגרות או לקציעות²⁵ראו משנה, שביעית פ"ח מ"ו ופירושנו שם. . כך פירשו כל הראשונים, ולפי פירוש זה כאילו חסרה המילה "כגון". בדוחק ניתן לפרש שדברי תנא קמא מסתיימים במילים "למוקצה", וכוונתו שפֵרות שלא נגמרה מלאכתם רשאי להעבירם למוקצה וממילא גם לפדות אותם היכן שירצה. גם פירוש זה חסר, שכן לא נאמר בו במפורש שיפדה בכל מקום. זאת ועוד, חסרה בו פתיחה למחלוקת בית שמאי ובית הלל²⁶לפי הפירוש שדחינו תנא קמא הוא כבית הלל, ועל מבנה זה ראו להלן. . דומה שאין לדחות את פירוש הראשונים בגלל קושי קל (היעדר המילה "כגון") ולבחור פירוש אחר שיש בו קושי לשוני גדול יותר.

בית שמי אומרים יחזור (ויתרום) מעשר שני שלהם ויאכל בירושלם – "ויתרום" רק בכ"י קופמן, ומסתבר שאינו אלא טעות סופר. בית שמאי מחמירים וקובעים כי אף על פי שלא נגמרה מלאכתן כאילו כבר נתעשרו, שהרי המעשר שעתיד להיעשר נמצא בתוך סלי הענבים או התאנים, וכל מעשר שני שהיה בתוך ירושלים אין לפדותו מחוץ לירושלים, ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום – ואין הכרח להביאו לירושלים.

רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון לא נחלקו בית שמיי ובית הלל – "משם רבי שמעון" רק בכ"י קופמן, אך בשאר כל הנוסחאות "משם רבי יוסה" או "משם רבי יוסי", וכך בתוספתא (פ"ב הי"א) ובבבלי מכות (כ ע"א). אולם רבי שמעון בן יהודה, הוא רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, מוסר לעולם בשם רבי שמעון, במשנה, בתוספתא ובשני התלמודים²⁷משנה, מכות פ"ג מ"י; תוס', פאה פ"ג ה"א; סוטה פ"ח הי"א; בבלי, שבת מט ע"ב, ועוד הרבה. , ואף מוסר בשם רבי שמעון במה נחלקו בית שמאי ובית הלל²⁸תוס', כלים בבא בתרא פ"ה ה"ח, עמ' 595, ועוד. . כמעט כל תורתו היא דברים שמסר בשם רבי שמעון.

על פירות שלא נגמרה מלאכתן (לא) שיפדה מעשר שני שלהם ויאכל בכל מקום ועל מה נחלקו על פירות שניגמרה מלאכתן שבית שמי אומרים יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלם ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום – ובתוספתא הדברים ערוכים כעין ויכוח בין בית שמאי לבין בית הלל: "רבי שמעון בן יהודה אמר משם רבי יוסה: כך אמרו בית הלל לבית שמיי, אי אתן מודין בפירות שלא נגמרה מלאכתן, שאם יפדה מעשר שיני [שלהם] יאכל בכל מקום, אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן. אמרו להן בית שמיי, לא, אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות. אמרו להן בית הלל אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר. דבר אחר אין חייבין תרומה ומעשרות אלא עד שיירומו" (פ"ב הי"א)²⁹ומעינו אף בתלמוד הירושלמי (נד ע"ב), וראו דברי הר"ש למשנתנו המזכיר ודוחה נוסח אחר של הברייתא כפי שמצוטט בירושלמי. . בירושלמי אף מופיע בַוויכוח: "אמרו להן בית הלל אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להבקירן ולפוטרן מן המעשרות", ואף מובא: "אמרו להן בית שמי: לא, אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להוציא עליהן שיני ממקום אחר תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להוציא עליהן שיני ממקום אחר" (נד ע"ב).

מחלוקות אלו הן בהלכה שנהגה בימי הבית, ובתלמוד הירושלמי מובא מעשה שעלה לפני חכמי הדור בביקורם בירושלים בפדיון מעשר שני בירושלים: "רבי חנינא ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי עלו לירושלם, נתמנו להן פירות³⁰של מעשר שני. וביקשו לפדותן (בגבולין)³¹אינו ברש"ס. , אמרה לון חדא סבתא³²כך ברש"ס, וכך בהמשך גם בד"ו ובכי"ר. בכתב יד ליידן בתחילה "סבא" ובהמשך "סבתא". [אהבתכון]³³כך בכי"ר. לא הוון עבדין כן אלא מפרישין³⁴כך ברש"ס, ומעינו בכי"ר. חוץ לחומה ופודין אותן שם" (שם). בהמשך הסוגיה נאמר כי הסבתא הלכה בשיטת רבי יהושע שאוכלים מעשר שני בירושלים "אף על פי שאין חומה" (עדויות פ"ח מ"ו³⁵לפירוש המימרה ראו במבוא למסכת. ). המסגרת והרקע של הסיפור, כפי המשמע, הם על נוהגם של שני ראשי בתי המדרשות בגליל ובדרום בדור הראשון של האמוראים. רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי עולים לרגל לירושלים החרבה, מזדמנים³⁶המינוח הוא ספֵרותי, ובפועל היה הדבר, מן הסתם, מתוכנן. לפניהם פֵרות שיש לעשרם. הם אינם יכולים לאכול את המעשר השני לאחר החורבן ומבקשים לפדותו בתוך העיר, אך הסבתא מעירה להם שלא נהגו כך אבותיהם. בדרך כלל לא היו נשים מעורבות במשא והמתן ההלכתי, וקשה להניח שלסבתא היו מסורות של בית המדרש. אין זאת אלא שהיא דמות מיוחדת, תושבת ירושלים שראתה כיצד נוהגים עולי רגל. נראה כי הסבתא היא תושבת העיר שכן היה בתקופה זו יישוב קטן של יהודים בירושלים על אף האיסור של יישוב יהודים בעיר³⁷ראו ספראי, קהלא קדישא. .

והדמיי – מעשר שני של דמאי, נכנס ויוצא וניפדה – נכנס לירושלים ויוצא ונפדה חוץ לירושלים. אף על פי שנכנס לירושלים רשאים להוציאו ואין חייבים להחזירו לעיר ולאכלו בירושלים, אלא ניתן לפדותו מחוץ לעיר, וכאותה ששנינו במשנת דמאי: "הדמאי... ונכנס לירושלם ויוצא" (פ"א מ"ב). בירושלמי מוסיף רבי זעירה: "ובלבד בפירות שהן טבולין לדמיי, הא דמי עצמו כבר תפשתו מחיצה" (נד ע"א), כלומר ההיתר בדמאי להוציאו מן העיר ולפדותו והיעדר הצורך להחזירו הוא רק בפֵרות הטבולים למעשרות (פֵרות טבל שטרם הופרש מהם המעשר, כך שיש בהם מרכיב [10%] של מעשר שני). אך המעשר עצמו אחרי שהופרש, אף של דמאי, אין להוציאו מן העיר כמעשר שני של פֵרות ודאי. הוספה זו של המשנה ודברי רבי זעירה מוסבים על דברי בית הלל לפי מסירתו של התנא קמא שפֵרות שנגמרה מלאכתם אין לפדותם מחוץ לירושלים, אבל דמאי ניתן לפדותו מחוץ לעיר וודאי שניתן להסיבם על דברי בית שמאי האוסרים לפדות את כל הפֵרות שנכנסו לירושלים. אבל ניתן להוסיף את הדברים אף לשיטת רבי שמעון בן יהודה על דברי בית שמאי, אך לא על דברי בית הלל, כי לפי שיטתו של רבי שמעון בן יהודה בית הלל מתירים את כל הפֵרות שנכנסו לירושלים, בין פֵרות של ודאי ובין פֵרות דמאי, לפדותם ולאכלם מחוץ לעיר³⁸והשוו דברי הרע"ב. .

מעשר שני של פֵרות שעברו בירושלים

כפי שברור מהטבלה, תנא קמא הוא למעשה בית הלל. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות המשנה פותחת בהכרזה הלכתית, ואחריה מחלוקת, תנא ראשון חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני (חכמים) מקבל אותה, וההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת³⁹ראו פירושנו לעיל פ"ב מ"ב. . במקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא?", או שלעתים המפרשים הם המעלים שאלה זו, אך נראה שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות. במקרה שלנו הבדל הסגנון בולט. תנא קמא אומר "למוקצה", וכוונתו שהפֵרות נתפסים כפֵרות רגילים, ובית הלל משתמשים במינוח אחר שכוונתו לאותו דין: "יפדה ויאכל בכל מקום".