משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 9

מעשר שיני שניכנס בירושלם וניטמא – מעשר שני הוא קודש ואינו נאכל אלא בטהרה⁵⁷בברייתא בשם רבי שמעון הדורש את הכתוב: "לא בערתי ממנו בטמא" (דברים כו יד) – "בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא". בבלי, יבמות עג ע"ב; מכות יט ע"ב. . מעשר שני שנטמא ניתן לפדותו, או אף חייבים לפדותו בירושלים, והמשנה מפרטת: בין שניטמא באב הטומאה – בין שהמעשר נטמא באחד מאבות הטומאה כגון השרץ, שכבת זרע, טמא מת וכל המנויים בראש משנת כלים כאבות הטומאה, בין שניטמא בוולד הטומאה – בדבר שנטמא על ידי מגע באחד מאבות הטומאה, בין מבפנים – שנטמא בפנים בירושלים, בין מבחוץ – שנטמא מחוץ לירושלים והכניסוהו למעשר השני לירושלים, בית שמי אומרים הכל יפדה ויאכל בפנים – בכל המקרים שמנתה המשנה, המעשר השני ייפדה וחייב להיאכל בפנים בירושלים. מעשר שני שנכנס לירושלים אין להוציאו. אסור לאכלו כמעשר כי הוא נטמא ולכן הוא נפדה, אך אסור להוציאו מן העיר. הוא נפדה ונאכל בפנים כחולין בטומאתו. התלמוד הירושלמי מנמק: "שלא יהו אומרין ראינו מעשר שיני נכנס לירושלם ויוצא" (נד ע"ב).

חוץ משניטמא באב הטומאה בחוץ – חוץ ממעשר שני שנטמא מחוץ לירושלים. מעשר שני זה הכניסוהו לירושלים, לאחר שנטמא בטומאה חמורה רשאים לאחר שיפדוהו להוציאו ולאכלו מחוץ לירושלים, והתלמוד הירושלמי מפרש: "בשעה שניטמא בחוץ אין מחיצה (חומות ירושלים) תופסתו" (שם).

ובית הלל אומרים הכל יפדה ויאכל בחוץ – בכל המקרים שמנתה המשנה ייפדה אך ניתן להיאכל אף בחוץ. אין להניח כי בית הלל התכוונו ללמדנו כי חייבים לאכול את המעשר שנטמא ונפדה בדווקא בחוץ. מעשר זה שנטמא ניתן לאכלו בכל מקום. המשנה נקטה בלשון זו כנגד דברי בית שמאי שמחייבים לאכלו בפנים.

חוץ משניטמא בוולד הטומאה בפנים – מעשר שני שנכנס בטהרה לירושלים, נקלט בתחומה ונטמא בפנים בטומאה קלה. אמנם אין לאכלו ויש לפדותו, אך אין להוציאו מירושלים.

בתוספתא (פ"ב הט"ז) שנויה ההלכה של משנתנו כשיטה אחת בין חמש שיטות של תנאים, וזה לשונה: 1. "מעשר שני שנכנס לירושלם ונטמא, בין שניטמא באב הטומאה ובין שנטמא בולד הטומאה, בין מבפנים בין מבחוץ, בית שמיי אומרין הכל ייפדה ויאכל בפנים, ובית הלל אומרין הכל ייפדה ויאכל בפנים, חוץ ממי שניטמא באב הטומאה בחוץ, דברי רבי מאיר. 2. רבי יהודה אומר בית שמאי אומרין הכל ייפדה ויאכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ, ובית הלל אומרין הכל ייפדה ויאכל בחוץ, חוץ מה שנטמא בולד הטומאה מבפנים. 3. רבי ליעזר אומר ניטמא באב הטומאה, בין מבפנים בין מבחוץ, ייפדה ויאכל בחוץ, נטמא בולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ, ייפדה ויאכל בפנים. 4. רבי עקיבא אומר ניטמא בחוץ בין באב הטומאה בין בולד הטומאה יפדה ויאכל בחוץ, ניטמא בפנים, בין באב הטומאה ובין בולד הטומאה ייפדה ויאכל בפנים. 5. אמר רבי שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על שנטמא באב הטומאה בחוץ שייפדה ויאכל בחוץ, ועל שנטמא בולד בפנים שייפדה ויאכל בפנים, על מה נחלקו על שנטמא באב הטומאה בפנים ובולד הטומאה בחוץ, שבית שמיי אומרין נפדה במקום ונאכל במקום, ובית הלל אומרין נפדה במקום ונאכל בכל המקומות".

מעשר שני שנטמא בירושלים

שלושה חכמים – רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון בן אלעזר – שונים הלכות אלו במתכונת של מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, ורבותיהם של חכמים אלו, רבי אליעזר ורבי עקיבא, שנו אותן במתכונת השכיחה של מסורת הלכה; מוסרים הלכה בשמם הם. משנתנו שונה כשיטת רבי יהודה.

מעין הלכה זו נשנית במשנת שקלים פ"ח מ"ו-מ"ז. ההלכה היא בבשר קודשי קודשים שנטמא. קודשי קודשים שנטמאו אינם נאכלים ואינם נפדים, והשאלה היא האם הם נשרפים בחוץ, מחוץ לעזרה, או שיש לשרפם בפנים, כלומר בבית הדשן שבעזרה. משנת שקלים היא כתנא קמא במשנתנו, ודברי רבי אליעזר ורבי עקיבא שם הולמים את משנתנו. כל יתר הדעות חסרות שם.

במשנתנו הקביעה כי לאחר שנפדה המעשר השני ייאכל בחוץ אינה מתכוונת אלא שיכול להיאכל בחוץ ואין חייבים לאכלו בירושלים, אולם בקודשי קודשים הקביעה כי יישרף בחוץ פירושה שאין להכניס לעזרה את הבשר שנטמא בחוץ וחייב להישרף מחוץ לעזרה. אף במשנת שקלים הובאה שיטת רבי יהודה כסתמה של המשנה, אלא שהובאה במשנה גופה גם דעת רבי אליעזר ודעת רבי עקיבא. בתוספתא לשקלים (פ"ח הט"ז) הובאה דעת רבי יהודה בסתם ורק דעת רבי אליעזר נזכרה בה. אך יש בה תוספת: רבי יהודה חולק על מסורת זו ולדעתו רבי אליעזר הולך בשיטת בית שמאי ורבי עקיבא (אשר לא נזכר כלל בתוספתא) הולך בשיטת בית הלל. בתורת כהנים (פרשת צו, פרק ח, לג ע"ב) מובאות גם דעת רבי יהודה וגם דעת רבי מאיר במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ולאחר מכן דעתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא. עוד נוסף במשנת שקלים ניסוח לדברי רבי עקיבא: "מקום טומאתו שם שריפתו" (פ"ח מ"ז).

לכל הדעות מעשר שני וקודש שנטמאו בוולד הטומאה טמאים, אם כי אולי טומאה קלה. הלכה זו עצמה אינה פשוטה ובמסכת סוטה (פ"ה מ"ב) היא שנויה כהלכה קדומה, אך רק רבי עקיבא מצא לה חיזוק בדרשה מהמקרא⁵⁸במשנת טהרות פ"ב שנוי דין טומאת אוכלין שנטמאו בוולד הטומאה (שני לטומאה), ואם יחננו החונן לאדם דעת נזכה לפרשה במקומה. ראו עוד משנה, ידים פ"ג מ"א ופירושנו לה. ידיים מטמאות מאכלים אף על פי שהן לכל היותר ולד הטומאה, אלא שדיני טומאת ידיים חריגים, ונדון בכך אם נזכה במבוא למסכת ידים. .