משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 10

המשנה הקודמת (משנה ט) דנה במעשר שני עצמו שנטמא, ומשנתנו דנה בשלב שלאחריו, ב"לקוח בכסף מעשר שני שנטמא".

הלקוח בכסף מעשר – פֵרות שנקנו בכסף מעשר שני, שניטמא – בין מחוץ לירושלים ובין בפנים ירושלים, יפדה – יש לפדותו ולחזור ולקנות בכסף השני אוכל, וחלה עליו קדושת מעשר שני, רבי יהודה אומר יקבר – מעשר שני הלקוח בכסף מעשר ונטמא אי אפשר לחזור ולפדותו על כסף. טעמו נתפרש בירושלמי: "מאי טעמא דרבי יודה, כסף ("ונתתה בכסף", דברים יד כה), ראשון ולא כסף שיני" (נד רע"ג), והמשנה מוסרת את דברי הוויכוח בין רבי יהודה והחכמים: אמרו לו לרבי יהודה מה אם מעשר שיני עצמו שניטמא הרי הוא ניפדה הלוקח בכסף מעשר שניטמא אינו דין – אינו מן הראוי, אינו קל וחומר שיפדה אמר להם – רבי יהודה לחכמים, לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן הוא ניפדה וטהור ברחוק מקום – הוא נפדה אף אם הוא טהור, כשהוא בריחוק מקום מירושלים, כאמור בתורה: "כי ירחק ממך המקום... ונתתה בכסף" (דברים יד, כד-כה), תאמרו בלקוח בכסף מעשר – האם רשאים אתם להתיר לקוח בכסף מעשר שני שנטמא שייפדה, הרי הלקוח דינו שאינו ניפדה וטהור ברחוק מקום – אלא חייבים להעלותו לירושלים. הקונה פֵרות בכסף מעשר שני אינו יכול לחזור ולפדותם אלא חייב להעלותם לירושלים⁵⁹ראו לעיל, משנה ד, ודמאי פ"א מ"ב. ולאכלם בעיר, ומשום כך מעשר שני שנטמא ואינו יכול לאכלו אינו חוזר ונפדה אלא ייקבר.

בתוספתא נמסרה המחלוקת כלשונה במשנה, אך הוויכוח הוא במסלול אחר: "אמרו לו לרבי יהודה: תחמיר בטפילה ('בלוקח בכסף מעשר שני') יתר מן העקר ('מן הפֵרות של מעשר שני שניתן לפדותם'). אמר להם: מצינו שהחמירו בטפיל יתר מן העקר, שהתמורה קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, הקדש אין חל על בעל מום קבוע. אמרו לו: ממקום שבאתה, מה להלן תמימים אין נפדין ובעלי מומין נפדין, אף כן טהורין לא ייפדו, טמאין ייפדו" (פ"ב הי"ז). בדרך אחרת נשנה הוויכוח בין חכמים ורבי יהודה בספרי דברים: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, רבי יהודה אומר יכול הלקוח בכסף מעשר שנטמא טעון פדיון ודין הוא ומה מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שנטמא אינו דין שיפדה תלמוד לומר כסף כסף ראשון ולא כסף שני. שלשה כספים נאמר בענין⁶⁰"ונתת בכסף", "וצרת הכסף", "ונתת הכסף". אחד למעשר טהור ואחד למעשר טמא ואחד ללקוח בכסף מעשר" (פיסקא קז, עמ' 168). המשפט האחרון הוא כפי המשמע דברי החכמים המשיבים לרבי יהודה, והכותרת "אמרו לו חכמים", או כותרת מעינה, נשמטה.

כאמור, בתלמוד הירושלמי מסבירים בדרשה זו את טעמו של רבי יהודה: "מאי טעמא דרבי יודה כסף ראשון ולא כסף שיני" (נד רע"ג). התלמוד לא ראה סתירה בין ויכוח "הגיוני" על טיב ההלכה, לאור תקדימים אחרים, ובין דרשת הכתוב. הדרשה הרי לא באה ליצור את ההלכה, אלא להסמיכה למקרא בלבד. אבל המפרשים התקשו בדבר, שכן לשיטתם מה שנלמד בדרשה הוא בבחינת "דאורייתא" וממילא אין מקום לשיקולים שבמשנה. בעל מלאכת שלמה מתרץ שרבי יהודה אמר את טעמו רק לשיטת חכמים שאינם דורשים את הכתוב. כאמור משנתנו והתלמוד מובנים, ואין טעם ללמדם לאור החלוקה המשפטית המלאכותית שבין "דאורייתא" ו"דרבנן". גם בעל מלאכת שלמה מודה בסוף דיונו שהדרשה שבירושלמי היא "אסמכתא בעלמא", וזה הניסוח המסורתי לפרשנות שהצענו.