משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · מבוא · מיקום 5

כרם רבעי

בשלוש השנים הראשונות הפרי הוא בבחינת "ערלה" ואסור באכילה, ובשנה הרביעית הוא "רבעי" ומן הדין יש להעלותו לירושלים ולאכלו בטהרה. ניתן לפדות את כרם הרבעי ולהעלות את פֵרותיו, אבל חכמים הטילו על כך מגבלות מטעמים חברתיים, כדי למשוך לירושלים פֵרות טריים (פ"ה מ"ב, וראו פירושנו לה). בתורה עצמה יש היתר ברור לפדיון מעשר שני, ואין בה רמז לפדיון כרם רבעי. חכמים הם שפירשו שהלכות הפדיון חלות על כרם רבעי מחד גיסא, אך מאידך גיסא גם צמצמו את אפשרות הפדיון למקומות רחוקים בלבד.

משמעותה הכלכלית של המצווה לא הייתה גדולה, שכן פֵרות האילן ממעטים להניב פרי לפני השנה החמישית, ובגפן מעט פֵרות בשנה הרביעית. עמי הארץ לא הקפידו על המצוות התלויות בארץ, אך לא שמענו שאינם מקפידים על מצוות רבעי. יש להניח שהעובדה שעלותה המעשית של המצווה שולית סייעה להתפשטותה.

בספֵרות מועלות שתי הצעות בדבר המינוח של המצווה, "כרם רבעי" או "נטע רבעי" (פ"ה מ"א). לפי הגרסה "כרם רבעי" חלה המצווה רק על כרמי גפנים, ולפי המינוח השני על כל המטעים. כפי שיתברר בפירושנו למשנה (פ"ה מ"א) אכן חלקו חכמים בשאלה הלכתית-פרשנית זו. במקרא נזכר כמובן רק ה"כרם", וחכמים הבינו שכרם הוא כרם הגפן בלבד, אבל המחלוקת הייתה האם להרחיב את המצווה על כלל העצים או לצמצמה לגפן בלבד. ההחלטה האם להרחיב את תחולתה של המצווה הנזכרת בתורה או לצמצמה היא שאלה פרשנית: האם המקרה הנזכר בתורה הוא דוגמה לכלל או שמא רק על מקרה זה חלה ההלכה. כך, למשל, דין כלאי כרם הורחב על כל האילנות, ואף על ירקות, אבל דין כלאי בגדים צומצם לדוגמה שבתורה, רק צמר ופשתים ותו לא. במקרה שלנו נחלקו חכמים בשאלה.

המונח "רבעי" רומז, כמובן, לשנה הרביעית: "כיוצא בו אמרו 'כרם רבעי'. אמרו לו מה הלשון רבעי? אמר להם כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי אני אפרש: אם אומר אתה רביעי לאחרים במנין וכשאתה אומר רבעי בן ארבע שנים" (משנה, פרה פ"א מ"א). הדיון היה, אפוא, על מקור השם "רבעי", האם הוא המעשר הרביעי (לאחר המעשר הראשון, השני, מעשר עני ומעשר רביעי) או שהוא כל הפֵרות של השנה הרביעית, וכך הוכרע.

לאחר החורבן המשיכו לקיים את מצוות כרם רבעי, ושינוי מה התחולל בשאלת פדיון הפֵרות. בימי הבית הונהג שתושבי האזור הסמוך לירושלים העלו דווקא פֵרות טריים, ועתה בוטלה הגבלה זו. פרטי ההגבלה והביטול שנויים במחלוקת (ראו פירושנו לפ"ה מ"ב).

לפי מסורת ההלכה את פֵרות כרם הרבעי אוכל האדם בירושלים כמו את פֵרות מעשר שני. אבל בספר היובלים הכיתתי נקבע שאת הפֵרות יש לתת לכוהנים (ספר היובלים ז לו). יש להניח שתפיסה זו מתקשרת לנוהג הרווח להעניק את התרומות והמעשרות כולם לכוהני ירושלים²⁰לנוהג זה ראו אופנהיימר, מעשרות; המבוא לפירושנו למסכת מעשרות, וכן בקצרה להלן. .

בסך הכול יש במסכת מעט מאוד עיסוק במצוות כרם רבעי, והוקדשו לכך משניות מעטות ביותר (פ"ה מ"א-מ"ד).

מן התורה לא ברור מה דינו של כרם רבעי. המינוח בתורה הוא "קדש הלולים לה'" (ויקרא יט כד). באופן מעשי ניתן היה לפרש פסוק זה באחת מחמש דרכים:

• הפרי קדוש, אך חייב להיאכל בטהרה בירושלים (כדין מעשר שני).

• הפרי קדוש ונאכל על ידי ישראל בטהרה (כביטוי לקודש), אך בכל מקום.

• הפרי קדוש וניתן לכוהנים (בכל הארץ).

• הפרי קדוש ונמסר לכוהני המקדש (כוהני המשמרת) לחלוקה.

• הפרי קדוש ונמסר למקדש כקרבן.

לכאורה פשט הפסוק הוא שהפֵרות הם "קדש הלולים לה'", כלומר ודאי אין הם של ישראל, ומה שניתן לה' או עולה לקרבן או ניתן לכוהנים. ברם פשט הפסוק אינו מבטיח שכך היה הנוהג הקדום. הפירוש הרביעי דחוק, שכן לא מצינו במקדש קרבנות של פֵרות. הפירוש השלישי הוא המסתבר בתנאי התקופה, שכן גם המעשרות הועלו לירושלים לחלוקה בין כוהני העיר. חכמים לא תמכו בנוהג זה. הם סברו שהתרומות והמעשרות צריכים להתחלק בין כוהני הארץ; במשנה האחרונה במעשר שני ובמבוא למסכת דמאי עסקנו ונעסוק בנושא. מבחינה כלכלית הצדוקים הם הנהנים מהעלאת התרומות לירושלים, ובאופן טבעי יש לצפות לכך שהם גם ירצו שפֵרות כרם רבעי יתחלקו לכוהנים בירושלים (הפירוש השלישי). המשמעות הכלכלית של כרם רבעי איננה רבה, שכן הפרי מועט. המשמעות ביתר המטעים קטנה עוד יותר, שכן העץ מניב בשנה הרביעית רק מעט פרי (אם בכלל). אבל להערכתנו זו ראייה צרה של הנושא. השאלה איננה רק שאלת הערך הכספי של פֵרות כרם רבעי. העלאת פֵרות לירושלים הופכת את אכילתם לטקס דתי. בעל הבית שהמתין לפרי החדש שנים מספר רצה להעלות אותם לחגיגה בעיר, וזה תמריץ נוסף לביקור חגיגי בעיר, לסעודות מצווה ולהבאת קרבנות נוספים. גם הצדוקים לא רצו רק ביתרונות כלכליים. גם הם רצו בשגשוג העיר.

בנושא זה התפתח, אפוא, מחלוקת. בהלכה הכיתתית ברור שהפֵרות מובאים למקדש. כך במגילת המקדש (עמ' 53), וכך בברית דמשק. בספר היובלים נח שותה את היין במסגרת העלאת קרבנות, אם כי ירושלים אינה מופיעה שם כמקום מרכזי (בכל הספר). חז"ל, לעומת זאת, פירשו שהפֵרות נאכלים בירושלים (בכך קדושתם), אך על ידי כל אדם. זו ההלכה הפסוקה, וזו כנראה מסקנת משנתנו (פ"ה מ"ב), אם כי לא נאמר במפורש שנאכלים על ידי כל אדם. בספרי במדבר מתנהל דיון ארוך בנושא:

"1. ואיש את קדשיו לו יהיו, כל הקדשים היו בכלל, שנאמר 'ואיש את קדשיו לו יהיו' משך הכתוב כל הקדשים ונתנן לכהנים, ולא שייר מהם אלא תודה, ושלמים, והפסח, ומעשר בהמה, ומעשר שני, ונטע רבעי שיהיו לבעלים".

2. 'ואיש את קדשיו לו יהיו', מיכן אתה אומר כהן שהקריב את הזבח אפילו במשמר אחר הרי הוא שלו ועבודתו שלו.

3. 'ואיש את קדשיו לו יהיו', למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'' (ויקרא יט כד), קודש לבעלים או קודש לכהנים? תלמוד לומר 'ואיש את קדשיו לו יהיו', בנטע רבעי הכתוב מדבר ­– שיהא לבעלים, דברי ר' מאיר.

4א. ר' ישמעאל אומר 'קודש לבעלים', אתה אומר קודש לבעלים או קודש לכהנים? הרי אתה דן, מעשר שני קרוי 'קודש' ונטע רבעי קרוי 'קודש', אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים, אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים.

4ב. והרי תרומה תוכיח שקרויה 'קודש, ואינה אלא של כהנים?! והיא תוכיח לנטע רבעי, שאף על פי שקרוי 'קודש' לא יהא אלא של כהנים.

4ג. אמרת הפרש: מעשר שני טעון הבאת מקום ונטע רבעי טעון הבאת מקום, אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים, אף נטע רבעי לא יהיה אלא של בעלים.

4ד. הרי בכורים יוכיחו שטעונים הבאת מקום ואינן אלא של כהנים, והם יוכיחו לנטע רבעי שאף על פי שטעון הבאת מקום לא יהיה אלא של כהנים.

4ה. אמרת הפרש: מעשר שני קרוי 'קודש' וטעון הבאת מקום, ופדיון ונטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון. ואל תבוא תרומה ותוכיח שאף על פי שקרויה 'קדש' אינה טעונה הבאת מקום, ולא ביכורים שאף על פי שטעונים הבאת מקום אינן קרוין 'קדש'.

4ו. [הרי בכור שקרוי 'קדש' וטעון הבאת מקום ואינו אלא של כהנים, והוא יוכיח לנטע רבעי שאף על פי שקרוי 'קדש' וטעון הבאת מקום] לא יהו אלא של כהנים?! אמרת הפרש: אדון בשלשה לשונות כאחד, מעשר שני קרוי 'קדש' וטעון הבאת מקום ופדיון, ונטע רבעי קרוי 'קדש' וטעון הבאת מקום ופדיון, ואל תוכיח תרומה שאף על פי שקרויה 'קדש' אינה טעונה הבאת מקום, ולא בכורים שאף על פי שטעונים הבאת מקום [אינן קרוין 'קדש', ולא בכור שאף על פי שקרוי 'קדש' וטעון הבאת מקום] אבל אין להם פדיון. אלמוד דבר מדבר, ואדון דבר מדבר אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים, ואל אלמוד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה בשלשה דרכים אלא בדרך אחד או בשנים, אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים.

5. ר' יהושוע אומר קדש של בעלים אתה אומר קדש של בעלים או קדש לכהנים, תלמוד לומר 'ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו' (ויקרא יט כה), למי מוסיפים, למי שכבר נתנו לו" (ספרי במדבר, ו, עמ' 10-9)²¹וכן בספרא, קדושים פרשה ג ה"ט; ירו', פאה פ"ז ה"ו, כ ע"ג (מעשר שני פ"ה ה"ב, נו ע"א): "'ובשנה החמישית תאכלו את פריו', רבי יוסי הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית לבעלים, אף פירות רביעית לבעלים". אם כן, אותה דרשה שבספרי מיוחסת לרבי יהושע מיוחסת לרבי יוסי הגלילי. .

שלוש הדעות הראשונות והדעה החמישית הן שכרם רבעי שייך לבעלים. הדעה הרביעית כפי שהיא לפנינו מסכימה עמן, אלא שבמקום לימוד מדיוק הכתוב מתבצע לימוד מורכב של היקש לוגי. הדרשן (רבי ישמעאל) מציע להשוות נטע רבעי למעשר שני, ומכאן שהוא שייך לכוהנים (4א). הטענה הנגדית היא שכרם רבעי יהיה שווה לתרומה שניתנת לכוהנים (4ב). רבי ישמעאל מסתייע מדין מעשר שני משום שהוא דומה יותר לנטע רבעי, שכן בשניהם חובת "הבאת מקום" (הבאתם לירושלים – 4ג). כאמור, בראייה היסטורית טיעון זה קשה, שכן גם התרומות הובאו, הלכה למעשה, לירושלים (ולפחות נחשב הדבר לנוהג ראוי ורצוי). בשלב הבא (4ד) המקשן מעלה טיעון נגדי שלפיו דין נטע רבעי צריך להיות דומה לביכורים (שניתנים לכוהנים). כאן ר' ישמעאל חוזר לטיעון פורמלי שביכורים אינם מכונים "קודש" (בניגוד לנטע רבעי ומעשר שני – 4ה). בשלב זה הדרשן הנגדי מציע (מקשה) שאולי דין נטע רבעי יהיה כדין בכור (4ו). בסופו של דבר (4ז) רבי ישמעאל מכנס את כל הטיעונים לכלל מלכד בן שלושה מרכיבים: המינוח "קודש", הבאת מקום ואפשרות פדיון. בכל אלו מעשר שני דומה לנטע רבעי. לעומת זאת לאף אחת משלוש המצוות האחרות אין כל המרכיבים הללו.