משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 4 · משנה 6

"מעשר שני אין מוכרין אותו" (לעיל פ"א מ"א) כדי שהקונה יעלהו לאכלו בירושלים, אך ניתן לפדותו. הקונה פודהו וקדושת מעשר השני נתפסת במעות, והמוכר חייב להוציאו לצורכי אוכל בירושלים. הפדיון נקבע עם נתינת המעות, "ונתן הכסף וקם לו" (בבלי, קידושין ה ע"א), אולם העברת הבעלות, הקניין בפֵרות, אינו נקבע עם נתינת הכסף אלא במשיכה. משנתנו דנה בקונה פֵרות מעשר שני שמשך את הפֵרות ולא הספיק לתת למוכר את דמי פדיונם עד שהתייקרו הפֵרות או הוזלו. עת יחוננו החונן לאדם דעת נראה כי גם בקניין פֵרות יש החולקים על כך ומסתפקים במשיכת המעות. אפשר, אפוא, שגם כאן אין הפדיון מיוחד, אלא הוא כתשלום הרגיל ותשלום הכסף קונה. אך פשוט יותר להסביר שמשנתנו עוסקת במקרה מיוחד שבו הפדיון הוא מעין קניין לעצמו, ומשנתנו מהלכת בשיטה המקובלת בספֵרות חז"ל שהקניין נעשה רק במשיכת המעות.

משך ממנו מעשר – פֵרות מעשר שני, בסלע – כאשר שוויים היה סלע. הוא קנה כמות פֵרות מעשר שני בשווי סלע כדי שהקונה יאכלם בחולין וקדושת המעשר תחול על הסלע שבידי המוכר. לפי פשוטם של דברים מדובר בפדיון או בירושלים, אבל הירושלמי הבין משפט זה כראיה לכך שמותר למכור מעשר שני (פ"א ה"א, נב ע"ב).

לא הספיק לפדותו – לא הספיק לתת למוכר את הסלע ובכך לפדות את המעשר, עד שעמד בשתים – עד שהתייקרו הפֵרות וכעת שוויים של פֵרות המעשר שני סלעים, נותן לו סלע – הקונה אינו חייב לתת למוכר אלא סלע מפני שמשך את הפֵרות ובכך קנה בקניין גמור את ערכם הממוני ולא התחייב כלפי המוכר אלא סלע אחד, ומשתכר בסלע – והקונה נמצא מרוויח סלע, שהרי ערכם של הפֵרות הוא כעת שני סלעים, אולם הפֵרות לא נפדו אלא עם נתינת הכסף ויש לפדותם בשני סלעים, ומשום כך הסלע השני שאף הוא מעשר אך סלע של מעשר שני שלו – וחייב לאכלו בירושלים. נמצא שסלע אחד חייב המוכר להעלות לירושלים וסלע שני חייב הקונה להעלות ולאכלו בירושלים. בירושלמי למשנתנו אומר רבי יוסי בשם רבי אילא: "אין מוסיפין חומש על הסלע השנייה", כדין הפודה מעשר שני שלו, והוא מסביר את דעתו: "דאמר רבי יוחנן כל מעשר שיני שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש" (נה ע"א).

במשנת קידושין (פ"ב מ"ח) נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם ניתן לקדש אישה במעשר שני, שרבי מאיר סובר שאין מקדשים במעשר שני ורבי יהודה סובר שקידש, ונתפרשה המחלוקת בתלמוד הבבלי³²קידושין נד ע"ב; בבא קמא עט ע"ב, ועוד. שרבי מאיר סובר שמעשר שני "ממון גבוה הוא" ורבי יהודה סובר ש"ממון הדיוט הוא". בתלמוד הבבלי בקידושין (שם) מסיקים שמשנתנו כרבי יהודה, שהרי לפי רבי מאיר "אמאי משתכר בסלע" בהקדש, ואין הכרח במסקנה זו.

משך ממנו מעשר בשתים – קנה ומשך פֵרות מעשר שני כששוויים היה שני סלעים, לא היספיק לפדותו – לא הספיק לתת למוכר את שני הסלעים ולפדות את המעשר, עד שעמד בסלע – הפֵרות הוזלו ושערם עמד בסלע, נותן לו סלע מחוליו – הקונה נותן למוכר סלע אחד מכסף החולין שלו. "מחוליו" בכל הנוסחאות העיקריות, לרבות שני קטעי גניזה, והוא בניגוד ל"מדמיו" שבסופה של המשנה. בדפוסים שלפנינו: מחולין. בשביל הפדיון די בסלע אחד, שהרי שוויו של הפרי בשעה זו, שעת הפדיון, אינו אלא סלע אחד, אולם למוכר מגיע סלע נוסף שהרי בשעה שמשך את הפרי ונעשה הקניין היה שוויו של הפרי שני סלעים, אבל את הסלע השני הוא יכול לתת לו מכסף מעשר שני שלו, וסלע שלמעשר שני שלו – הסלע הראשון בא מן החולין, שהרי אין פודים מעשר שני אלא מן החולין, אך את הסלע השני, החוב "החומרי" שהוא חייב, הוא יכול לתת מכסף מעשר שני שיש לו בבית והמוכר יהיה חייב להעלותו ולאכלו בירושלים בערכם של שני הסלעים.

ואם היה – המוכר, עם הארץ נותנין – את הסלע השני, מדמיו – מכסף של מעשר של דמאי שיש לו. "מדמיו" ברוב הנוסחאות העיקריות, לרבות קטעי גניזה, ובעל מלאכת שלמה כותב בשם רבי יהוסף: "בכל הספרים מצאתי מדמיו" והוא מנקד מִדִמיוֹ, כמו "ותקח מפריו". בדפוסים שלפנינו: מדמאי. אין מוסרים לעם הארץ דמי מעשר שני ודאי, כאותה ששנינו לעיל (פ"ג מ"ג) שמי שהיו לו מעות של מעשר שני בירושלים ומבקש להשתמש בהן שלא לצורכי אכילה ושתייה ולחברו פֵרות בירושלים, רשאי לומר לו "הרי המעות הללו מחוללים על פֵרותיך" ונמצא זה אוכל פֵרותיו בטהרה והלה עושה צורכו במעותיו, והמשנה מוסיפה: "לא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמיי".

בתוספתא מעלה הברייתא מקרים מנוגדים למעשים שבמשנה: "פדה הימנו מעשר בסלע ולא הספיק למושכו עד שעמד בשתים, מה שפדה פדה, ומדת הדין ביניהן. פדה ממנו מעשר בשתים ולא הספיק למשכו עד שעמד בסלע, מה שפדה פדה, ומדת הדין ביניהן, שמעשר שני פדייתו היא מכירתו" (פ"ד הי"ד)³³"מכירתו" רק בכ"י וינה, וכן נראה. ראו ליברמן, עמ' 776. .

הברייתא מלמדתנו כי הפֵרות יצאו לחולין כי פדייתו של המעשר, והיא נתינת הכסף, היא הקובעת, אך לעניין החיוב הכספי "הדין ביניהן", יש לנהוג לפי הדין האמור במשנת בבא מציעא: "נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" (פ"ד מ"ב). אם המוכר מוכן לקבל עליו "מי שפרע" הוא מחזיר ללוקח סלע של חולין שהוא חייב לו, אם הוא חוזר בו ממכירתו, ונשארים בידו סלע של מעשר שנתן לו הלוקח (והוא נשאר בקדושתו) והפֵרות כחולין.

בירושלמי למשנתנו מבואר: "מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם משיכתו שלמעשר שיני היא פדיונו" (נה ע"א). שלא כמשנתנו ושלא כברייתא בתוספתא אין רבן שמעון בן גמליאל מבדיל בין הפדיון בכסף למשיכה. הפדיון נעשה במשיכה ככל קניין אחר במטלטלין³⁴בתוספתא שם מסורת חלוקה בשם רבן שמעון בן גמליאל. ראו ליברמן, עמ' 776. .