משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 4 · משנה 5

אף משנה זו עוסקת בדרך ההערמה לפדיון מעשר שני בלא חומש. המשנה הקודמת עסקה בפדיון המעשר בבית או בשדה כשבידו הכסף לפדיון, ומשנתנו מציעה דרך לפדיון בעודו בשדה, בגורן, ואין בידו מעות.

היה עומד בגורן – ומבקש לפדות את המעשר השני ורוצה להערים ולפדותו בלא חומש, ואין בידו מעות – שאילו היו בידו מעות יכול היה ליתנם לחברו במתנה כדי שיפדה לו בהן את המעשר, כמו ששנינו במשנה הקודמת, אומר לחבירו – "שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להיפטר מן החומש" (רש"י, בבא מציעא מה סע"ב), הרי הפירות האילו נתונים לך מתנה – ומפרשי המשנה פירשו "שנתן אותם לו בטבלן קודם שיפריש מעשר שני כדפרשינן" (רע"ב ובעל תפארת ישראל). לעיל (פ"א מ"א) שנינו שאין למכור או לתת פֵרות מעשר שני, וכבר ראינו שלפי לימודו של הירושלמי המשנה דנה בכגון שניתנו פֵרות מעשר השני בגופן, והיא מהלכת בשיטה שאין מתנה כמכר. אף במשנתנו נמסר במלאכת שלמה בשם רבי יהוסף: "פירוש זה אינו נראה אלא כפשוטו הוי". אף הרמב"ם בפירושו למשנתנו כותב: "וזה שאמר כאן שנותן פֵרות מעשר שני מתנה לא יתקיים אלא על הדרך שביארנו אם משנה זו לדברי הכל. או שזה בפֵרות מעשר שני עצמן אחר הפרשתן ותהיה משנה זו למי שסובר שמעשר שני ממון בעלים וקיימת בו המתנה". מכל מקום, אנו פירשנו את המשנה ללא היזקקות לטיעון האמוראי שמעשר שני איננו רכוש פרטי (ממון הדיוט), וממילא אין הקושי המפרשים מעוררים מחייב פתרון. לאחר שנתן לו במתנה הריהו חוזר ואומר הרי הן – פֵרות המעשר שני שקיבלת במתנה, מחוללין על המעות שבבית – והמעות שבבית הן מעות של מעשר שני מבלי שהוסיף עליהן חומש. בתוספתא סדורה מעין השלמה למשנה הקודמת ולמשנתנו: "אמר רבי יהושע בן קרחה בראשונה היו נוהגין כן. משרבו הרמיין אומר אדם לחבירו הרי הפירות האילו נתונין לך במתנה, וחוזר ואומר לו הרי הן מחוללין על [מעות]²⁷כך בקטע גניזה וכך הגיה בעל חסדי דוד מדעתו. לפנינו: פֵרות. שיש לי בבית, ובלבד שלא יאמר לו הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בתוך הכיס עד שיזכם בעל הבית לתוך ידו, או עד [שישכיר]²⁸כך בקטע גניזה. לפנינו: שישכור. לו את מקומו" (פ"ד ה"ג). רבי יהושע בן קרחה מפרש את משנתנו ומסביר שלפנים כשעמדו בגורן הערימו על החומש על ידי נתינת כסף לחברו, אלא שהיו שנהגו ברמאות והסתלקו עם הכסף, והנהיגו שיכול לפדות בדרך הערוכה במשנה. בספֵרות חז"ל הערמה היא דרך לגיטימית. עיקרה שמירה פורמלית על המצווה וההלכה, אך עקיפתה. בדרך כלל מקבלים חז"ל את ההערמה, בין אם הדבר מכונה כך במפורש ובין אם אין המקורות עושים שימוש במונח זה²⁹כגון משנה, תמורה פ"ה מ"א; תוס', שבת פט"ז מ"ד. . דוגמה לכך היא משנת שבת (פט"ז מ"ג). המשנה קובעת שמותר לאדם לבקש מאנשים אחרים שיבואו להציל משרפה, כאילו לעצמם, צורכי מזון לשבת, ולאחר מכן הם משלמים לו את שכר המזון שלקחו או נותנים לו את המזון, המשנה ממשיכה: "ואם היו פקחין עושין עמו חשבון". בשני התלמודים עולה אף הפירוש שהמציל עושה חשבון כדי

לקבל את שכרו עבור הטרחה שטרח בהצלה (ירו', שבת פט"ז ה"ג, טו ע"ד; בבלי, קכ ע"א). אולם "הפיקח" – הנזכר מאות פעמים בהלכה ובאגדה – הוא לעולם האיש הנבון המתנהג בדרך הראויה; "נתבונן אין כתיב כאן אלא יתבונן הפקחים יודעין רמוזו והגיונו" (בראשית רבה, יב א, עמ' 97), וכך פירש רב חסדא בתלמוד הבבלי: "מדת חסידות שנו כאן"³⁰בבלי, קכ ע"א; "פקח בדעת, חכם בדרכיו" (מסכת יראת חטא, פרק ג, עמ' 77); שמות רבה, פל"ו ב. . המציל יודע שבעל הבית לא הכריז והזמין כל אחד שיציל לעצמו שלוש סעודות אלא מפני הדלקה, ומידת חסידות היא שהמצילים יעשו עמו חשבון ויפרעו את מה שהצילו לעצמם ואכלו³¹אלבק (השלמות למשנה זו, מועד עמ' 418) סבור שאף בירושלמי פירשו את המשנה בדרך זו, וכבר העמידנו ליברמן בפירושו לתוספתא, עמ' 212, שאין אפשרות לפרש כך את הירושלמי, והעיקר כפירושו של קרבן העדה שלדעת הירושלמי הפיקח עושה חשבון עם בעל הבית כדי לקבל את שכר טרחתו. . כל זאת כנגד הפירוש המקובל שמידת החסידות היא שהם מחזירים לו את מזונו, הרי הם יכולים היו לקחתו לעצמם. בפירוש המשנה בשבת עסקנו במקומו, וכאן נסתפק בכך שה"פקחים" אינם מתוארים באופן שלילי.