משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · מבוא · מיקום 3

בתלמוד הירושלמי למשנתנו אומר האמורא רבי בר בר ממל:

"אילו היה לי מי שיימנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחול המועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא אלא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין" (פ"ב ה"ג, פא ע"ב).

מתוך דברי רבי אבא בר ממל עולה ההכרה כי איסורי מלאכה בחול המועד הם ממעשיהם של חכמים, עובדה שעולה אף מדברי התנאים שהבאנום. אולם ספק אם אמנם אסרו חכמים ראשונים את המלאכה כדי שיהיו "יגיעין בתורה". ספק אם בימים ראשונים, כשנתעצבו דפוסי ההתנהגות בימי חול המועד בהשפעת דברי החכמים או נוהגי העם, או שמא במאמץ של החכמים לעצב ולמסד את נוהגי העם, ראו כאידֵאל לכל בני העם שיהיו "יגיעין בתורה". בספר החילוקים: "אנשי מזרח עושין מלאכה בחול המועד ובני ארץ ישראל אין עושין כלל אלא אוכלין ושותין ויגעין בתורה, שכך אמרו חכמים אסור לעשות מלאכה בחול המועד"¹³ספר החילוקים, סימן לט, מהדורת מרגליות עמ' 87 ועמ' 169-160. . שני המקורות מוסרים את הרעיון שהיה רווח בעולמם של חכמים, אלא שלדעת רבי אבא בר ממל אין העם נוהר במידה מספקת ללימוד תורה, דברי תוכחה שאנו מכירים מפיהם של חכמים רבים לאורך הדורות, ובעל ספר החילוקים, המעלה דרך כלל את שבחם של בני ארץ ישראל, מבקש לשבח את מנהגם של בני ארץ ישראל שאינם עושים מלאכה בחול המועד ויגעים בתורה.

החכמים הדנים בדיני חול המועד ונזכרים במשנה ובברייתות הם כמעט כולם בני דור אושא, והם: רבי מאיר, רבי יוסי, רבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב פעם אחת¹⁴להלן, פ"א מ"ג. יש להניח כי זה רבי אליעזר בן יעקב השני, מתלמידיו של רבי עקיבא, כברוב המקומות. . בתוספתא נזכרים חכמים אחדים מן הדור הבא: רבי שמעון בן מנסיא (פ"א ה"ב); רבי שמעון בן אלעזר (שם ה"ד) ורבי כמכריע בהלכה (פ"א ה"ב וה"ה). מדור יבנה לא נזכר במשנה אלא רבי אלעזר בן עזריה פעם אחת (פ"א מ"ב), ובתוספתא פעם אחת רבי עקיבא (פ"ב ה"י)¹⁵בהלכה ט שם יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אך היא בדיני אבלות ואין לה כל זיקה להלכות חול המועד. .

אין בספרות התנאית כל הלכה או מסורת מימי הבית על איסור מלאכה בחול המועד. ודאי שנהגו לא לאכול חמץ בימי הפסח ולשבת בסוכה בחג הסוכות. בשני המועדים הקריבו קרבנות, כאמור בתורה, ובימי חג הסוכות התקיימה שמחת בית השואבה, כמתואר במשנת סוכה, אך אין כל עדות על נוהגי איסור מלאכה מימי הבית. אין זכר להלכות אלו במסורת התלמודית ולא בספרות היהודית שמחוץ למסורת התלמודית.

במסורת מימי הבית מסופר על מעשיו של יוחנן כוהן גדול¹⁶הכוונה ליוחנן הורקנוס הראשון או השני. ראו אלון, לחקר ההלכה של פילון, מחקרים א, עמ' 89 ואילך, והשגתו של אורבך, ההלכה, עמ' 38-37 ועמ' 246 הערה 16. ודברים שהנהיג במקדש ובירושלים. בין הדברים נאמר: "עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים"¹⁷משנה, מעשר שני פ"ה מט"ו; סוטה פ"ט מי"א; תוס', שם פי"ג ה"י. . בתוספתא שם ובתלמוד הבבלי (סוטה מח ע"א) נתפרש משפט סתום זה: "בחולו של מועד". מסתבר כי כוונת הפירוש היא שעד ימיו היו מכים בפטיש בחולו של מועד, והוא הפסיק או ביטל את עשיית המלאכה בירושלים. אולם כל מעשיו של יוחנן כוהן גדול הנמנים באותה משנה הם בתחום עבודת המקדש, כביטול "המעוררים" ו"הנוקפים". אין כל רמז בביטוי "פטיש מכה" למלאכה ובחול המועד בדווקא, ואין הצדקה להסיק ממסורת זו כי יוחנן הורקנוס הראשון או השני עשה לביטול המלאכה בחול המועד.

מהמשנה ומהתוספתא סוכה אנו למדים על אווירת החג בחול המועד של סוכות בירושלים. בלילות חול המועד סוכות נערכה שמחת בית השואבה. כל ירושלים שותפה בשמחה: "ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה" (משנה, סוכה פ"ה מ"ג), ורבי יהושע בן חנניה מספר ש"כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה. משכימין אנו לתמיד של שחר, משם לבית הכנסת, משם למוספין, משם לאכילה ושתיה ומשם לבית המדרש, משם לתמיד של בין הערבים, משם לשמחת בית השואבה" (תוס', שם פ"ד ה"ה; ירו', שם פ"ה ה"ג, כה ע"ג; בבלי, שם יג ע"א). חכם אחר, רבי אלעזר ברבי צדוק, אף הוא חכם ששרד מחורבן העיר ומוסר מחיי ירושלים, מספר: "כך היו אנשי ירושלם נוהגין, נכנס לבית הכנסת לולבו בידו, עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה לולבו בידו, עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ. יצא מבית הכנסת לולבו בידו, נכנס לבקר את החולים ולנחם אבלים לולבו בידו, נכנס לבית המדרש נותנו לבנו או לשלוחו ומחזירו לתוך ביתו" (תוס', שם פ"ב ה"י; ירו', שם פ"ב ה"ה, נה ע"ב; בבלי, שם כג ע"א). יציאה למלאכתו אינה נזכרת ברשימה של מעשיהם של אנשי ירושלים, והרי באותם הימים לא נהנו חכמי התורה כלכלית מתורתם ועסוקים היו במלאכתם, ולפנינו ציורים של חכמי תורה המתהלכים להנאתם בימי חול המועד ואינם יוצאים למלאכה. ייתכן שהתנהגות זו הייתה בולטת בעיקר בירושלים החוגגת יחד עם עולי הרגל שבילו בעיר בימי חול המועד.

במסורת התנאית שנויה אמרה המתריסה נגד "המבזה את המועדות". במסכת אבות (פ"ג מי"א) אמורים הדברים בשם רבי אלעזר המודעי, ובתלמוד הבבלי בשם רבי אלעזר בן עזריה (בבלי, פסחים קיח ע"א; מכות כג ע"א). יש מהראשונים שפירשו כי הכוונה ל"עושה מלאכה בחולו של מועד"¹⁸רשב"ם לפסחים שם; רש"י למסכת אבות (עמ' יט, וראו מגן אבות עמ' מו) ואחרים. . אולם, הכינוי "במועדות" משמש לעולם, בספרות התנאים והאמוראים כאחד, למועדות בכללן, לימי יום טוב וחול המועד כאחד: "ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות" (משנה, מגילה פ"ג מ"ה), וכן: "אלו הן חטאות הצבור, שעירי ראשי חדשים ושל מועדות" (משנה, זבחים פ"ה מ"ג), וכן: "עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכם שלשה מועדות חג ניסן וחג סיון וחג תשרי" (מכילתא בשלח, מסכת דויסע פרשה ה, עמ' 170), וכיוצא באלו רבים.