משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · מבוא · מיקום 4

בכל פרקי המשנה נזכרים ענייני אבלות בחול המועד. בפ"א מ"ה נשנתה המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יוסי אם רשאי אדם ללקט את עצמות אביו ואמו במועד, ובאותה משנה נשנתה אף ההלכה שאין עורכים הספד קודם לרגל שלושים יום. במשנה שלאחריה נשנו הלכות מספר כיצד יש לנהוג במת שנפטר במועד, מתי רשאים לעשות ארון למת וכיצד נוהגים בחפירת הקבר. גם בפרק השני, בשתי המשניות הראשונות, נידונו ענייני האבל. מפרק ג משנה ה ועד סופו של הפרק והמסכת כל ההלכות דנות בדיני אבלות במועד, וכאמור משניות אלו הן המקור העיקרי לדיני אבלות במשנה.

המשנה (פ"ג מ"ה) מניחה כדבר מובן מאליו כי קיימים שני שלבים של אבל: שבעה ימים ושלושים יום. שני זמנים אלו נזכרים במקרא. על יוסף מסופר בספר בראשית (נ י): "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ועל משה מסופר: "ויבכו בני ישראל את משה בערבֹת מואב שלֹשים יום" (דברים לד ח). שבעה ושלושים הם פרקי הזמן בעולמה של היהדות: שבעה ימי השבוע ושלושים ימי החודש בלוח, והם פרקי הזמן העיקריים בתחומים רבים של ההלכה, בהלכה שבמקרא ובתורה שבעל פה.

מימי הבית אנו למדים כי שבעת ימי אבל היה הנוהג גם באבל ציבורי וגם באבל היחיד. על יהודית התאבל העם שבעה ימים (יהודית טז כד). בן סירא כותב: "אבל מת שבעה ימים ואבל אויל כל ימי חייו" (בן סירא כב יא). יוסיפוס מתאר את הלווייתו של הורדוס ומוסיף: "וארכילאוס הוסיף לכבד את אביו ונהג באבלות עליו עד ליום השביעי שכן חוק אבותינו מצווה עלינו מספר זה של ימים"¹⁹קד', יז 200. . בראש ספר ב במלחמות היהודים חוזר יוסיפוס ומספר על אבל שבעת הימים של ארכילאוס על מות אביו. נוהגי האבלות החמורים הנוהגים בשלושת הימים הראשונים אינם נזכרים במשנתנו. נוהגים אלו קדומים ביותר, אך אין הם נזכרים במשנתנו.

מן הספרות התנאית והאמוראית ניתן לצרף שורה ארוכה של נוהגים ואיסורים, החל משעה שאדם גוסס ועד להספד, ניחום האבלים וסעודת ההבראה, המשך בשורה ארוכה של איסורים ונוהגים בשבעת ימי האבל ובשלושים ימי האבל וכלה באיסורים במשך שנים עשר חודש²⁰ראו רובין, קץ החיים, עמ' 113-103. . לא מן הנמנע כי לא כל הנוהגים התקיימו בו בזמן ובכל מקום.

משנתנו נזקקת לסדרי קבורה ואבלות במועד²¹הספרות על הממצא הארכאולוגי של קברות רבה ביותר. לסיכומים ראו קלונר וזיסו, קבורה; אבני, בתי הקברות; זיסו, קברים, וראו פירושנו למשניות בנושא להלן. . ההלכות אינן שנויות לפי סדר הקבורה והאבלות שלאחריה. ההלכות מתקשרות לסדר ההלכות בחול המועד. נסקור את ההלכות שבמשנה לפי סדר הקבורה. תחילה יש לציין כי המשנה קובעת כי הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל בטלו הימנו כל האיסורים של אבל השבעה, ואם קבר את מתו שמונה ימים לפני הרגל וכבר נהג יום אחד בסדרי אבלות של שלושים יום בטלו הימנו דיני האבלות של שלושים יום (פ"ג מ"ה). המשנה שלאחריה דנה האם כל הרגלים והימים הטובים האחרים דוחים את האבלות, או שמא חג הפסח וחג הסוכות בלבד (שם מ"ו). בהמשך דנה המשנה בדיני קריעת הבגד וחליצת הכתף במועד (שם מ"ז). בפרק א דנה המשנה באיסורי מלאכה בחול המועד, ובמשנה ו שם נאמר כי אין חופרים לא כוכים ולא קברות במועד ורק חפירת הנברכת מותרת. הנברכת היא הקבורה הזמנית למת עד שיכלה הבשר וילקטו את עצמותיו כדי להניחן בכוך²²ראו פירושנו למשנה ו. . המשנה מתירה אף להכין את הארון כשהמת שרוי באותה חצר. המשנה קובעת את צורת הלוויה במועד, ש"אין מניחין את המיטה ברחוב שלא להרגיל את הספד" (פ"ג מ"ח), ואף נקבע ש"נשים במועד מענות ולא מטפחות" (שם). הלכות מפורטות מנחות את סדרי סעודת ההבראה (שם מ"ז). בהלכות של איסורי המלאכה במועד נזכרים וחוזרים ונזכרים איסורי המלאכה של האבל, וכיצד עליו לנהוג כאשר ימי האבל תכפו לימי המועד (פ"ב מ"א ומ"ב). מחלוקת חכמים נמסרה בפ"א מ"ה האם רשאים לערוך ליקוט עצמות במועד; האם ליקוט עצמות "שמחה לו" שהובאו עצמות אביו ואמו למנוחתן הסופית או "אבל הוא לו" (פ"א מ"ה). בין צורכי הציבור אשר ההלכה מתירה לעשות במועד כלולים גם "מציינים על הקברות", כדי שהשומרים על הטהרה לא יאהילו על הקברות (פ"א מ"א). ההלכה האחרונה שצוינה היא ההלכה האוסרת לערוך שלושים יום לפני החג הספד של יחיד או של רבים למתים שמתו לפני כן (פ"א מ"ב)²³ראו פירושנו לפ"א מ"ב. .

משנת מועד קטן ערוכה וסדורה לפי ענייניה ואין בה משניות או קבצים שלא מעניינה, והיא מסתיימת בסיום אגדי בכתוב: "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כה ח).