משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 1 · משנה 10

עושין – בחול המועד, מעקה לגג ולמרפסת – המרפסת היא בדרך כלל בליטה מהקיר ששימשה למעבר לחדרים בקומה העליונה. בברייתא במסכת בבא בתרא שנינו: "חמשה בתים פתוחין למרפסת" (יא ע"ב), ופירש רבנו גרשום מאור הגולה: "מרפסת היינו עלייה שיש לה ארבעה פתחים או יותר בשורה אחת ועושין לפניהם נסר ארוך שרופסין עליו ולבסוף אותו נסר סולם".

מעשה הדיוט – בתלמוד הבבלי שנויה ברייתא: "תנא צר בצרור ואינו טח בטיט" (יא ע"א), ונמסר גם הפירוש לפי המציאות הבבלית: "בהוצנא (ענפי דקל) ודפנא". בתלמוד הירושלמי שנויות המידות לגג ולמרפסת: "לגג שלשה (טפחים) ולמרפסת עשרה" (פא ע"א). הבבלי פירש, אפוא, שמעשה הדיוט הוא עבודה בחומרים נחותים. לעומת זאת הירושלמי למשנה ח (פ ע"ד) מפרש שהעבודה נעשית בקצב אטי יותר ובצורה מהוקצעת פחות, אך טיב העבודה עצמה והתוצאה הסופית זהים למעשה אומן (איור 18 מרפסת).

אבל לא מעשה אומן – מעקה עשוי כהלכה בידי אומן במלאכת הבנייה.

שפים – טחים בטיט, את הסדקין – שבגג. הגגות לא היו מכוסים לרוב ברעפים אלא בשכבת טיט, והיו צריכים לחדשה מדי פעם. לעתים התגלו סדקים בטיט, אם מחמת הגשם ואם מחמת השמש.

ומעגילים אותם במעגילה ביד וברגל – מעגלים את הטיט שטחו במעגילה ביד או ברגל כדי ליישרו ולהחליקו, ו"מתניתא במעגילה קטנה" (ירו', שם).

אבל לא במחלציים⁹³בחלק מעדי הנוסח "מחלצים" (דפוס וילנא, דו, דפ, ו, קול, מפ), ובחלק "מחצלים". – הם המעגילה הגדולה, גלגל אבן הנתון במלחציים של ברזל. במלחציים משתמשים בטיוח הראשוני של הגג, והוא מלאכת אומן בתיקון הסדקים ובחידוש הטיח. התלמוד הבבלי שואל: "השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מיבעיא?" ומתרץ: "הכי קאמר שפין את הסדקין ומעגילין אותן כעין מעגילה ביד וברגל" (יא ע"א). הוא הבין שלפנינו במשנה שלושה דברים נפרדים: מעגילה, יד ורגל, ולכן הוא שאל: אם מותר במעגילה הרי בוודאי מותר ביד או ברגל, ותירץ בדרך שתירץ. אולם בירושלמי שנה רבי חייה: "השף שף ברגל והמעגל מעגל ביד", כלומר, אפשר להשתמש במעגילה ביד או לשוף ברגל, והמשנה הקדימה יד לרגל כי לרוב מופיע הצירוף "יד ורגל"⁹⁴ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 39. .

הגג השטוח היה לו מקום רב בחיי היום יום. עלו אליו לאכול, לארח אורחים ואף לישון, ייבשו עליו פרות ומעשים רבים אחרים. המעגילה היא גליל אבן כבד שיישרו בו את טיח הגג (איור 19 מעגילה).

הציר והצינור והקורא והמנעול והמפתיח – כל אלו הם חלקי הדלת שסוגרים בה את הבית. הציר הוא הציר של הדלת המותקן בדלת למעלה (איור 20), והצינור הוא הברזל לאורך המפתן של הכניסה שבו מותקן החור לציר. רבים ממפרשי המשנה מפרשים שהצינור הוא החור שציר הדלת נתון בו, אולם הוא נקרא בלשון המקרא והמשנה "פותה"⁹⁵מלכים א ז נ; משנה, כלים פי"א מ"ב: "והפותה שתחת הציר". , ובארמית מצינו: "צנורא דדשא" (בבלי, ברכות יח ע"ב ועוד). הקורא היא הקורה שמעל הדלת (המיוחס לרש"י).

ציר, צינור, קורה, מנעול ומפתח הם קבוצה מגובשת המופיעה בסדר זה, או בסדר אחר, גם בעניינים אחרים⁹⁶כאן, כחפצים שמותר לתקנם במועד; משנה, בבא מציעא פ"ח ה"א כחפצים שנמכרים עם הבית, שם השפיעה על ההלכה העובדה שהם כמחוברים לקרקע; כלים פי"א מ"ב; תוס', עירובין פ"ז ה"א; פ"ח הט"ו, שם מדובר בטלטול בשבת, והברייתא בתוספתא מזכירה רק חלק מהקבוצה. .

הדלת הייתה לוח עץ או אבן שסתם את הפתח בבית. הפתח היה מורכב ממשקוף תחתון (איסכופה תחתונה) וממשקוף עליון (איסכופה עליונה)⁹⁷אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ו, עמ' 83; דרך ארץ זוטא, א ב; שפרבר, תרבות חומרית א, עמ' 55-46. רבים מהדברים להלן מבוססים על ביאוריו. (איור 21). משני צדי הפתח היו אבני הקיר. בפתחים תקניים התקינו אבן מיוחדת לדפנות הפתח, היא הפצים (ברבים פצימין). דלתות העץ היו כמובן מסיביות פחות מדלתות האבן, אבל בבית שערים, למשל, רוב הדלתות היו מאבן. הדלת הייתה לעתים לוח אחד שסב על צירו, ולעתים שתי דלתות נפתחות. ציר הדלת היה תקוע בתוך הפותה, היא מעין כוסית מברזל שבה סבב הציר. לעתים במקום פותה מברזל נשען הציר ישירות על רצפת האסכופה התחתונה. בכל מצב התקינו בה "מכתשת תחתונה" לקלוט ישירות את הציר, או את הפותה (תוס', בבא בתרא פ"ג ה"א). לעתים הייתה לדלת דלת פנימית קטנה יותר. הציר עצמו היה חלק מהדלת. הדלת או הדלתות נסגרו בעזרת נגר, או בריח. היה בריח אנכי שסגר את הדלת וריתק אותה למשקופים למעלה ולמטה, והיה נגר אופקי שחיבר אותה אל מזוזות הפתח, הן הפצימין⁹⁸שפרבר, תרבות חומרית, א, עמ' 62-60. .

לעתים היה הנגר פשוט, וניתן היה לסגור אותו רק מבפנים. אבל בדרך כלל הייתה אפשרות לפתוח אותו מבחוץ במפתח. היו שתי צורות עיקריות של מפתח. האחת מפתח "גם", כצורת האות היוונית גמא Г (איור 22). הנגר היה תפוס על ידי זיזים שמנעו את החלקתו לאחור ואת פתיחת הדלת. את המפתח הכניסו דרך חור בדלת והמפתח הרים את הנגר מעל הזיזים. בדלתות פשוטות הכניס בעל הבית את ידו וביצע את המלאכה בידו. באתרים שונים נתגלו מפתחות מעין אלו, וכמה מהם פרסם ידין ממערות בר כוכבא.

במשנתנו מופיע הציר כחפץ נפרד, והכוונה כנראה לציר מברזל של דלת מעץ, שהרי לדלת אבן קשה להכין ציר מברזל. בקבוצה זו נכלל לעתים הנגר שבמשנתנו חסר.

שנישברו מתקנן במועד – שהרי זה דבר האבד להשאיר את הבית במצב שאי אפשר לסגור אותו כהלכה, או אולי עדיף להגדיר שזה צורך החג, ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד – שלא יתכוון מראש לתקנם במועד בשעה שהוא פנוי משאר מלאכות. מן הלשון משתמע שאף אם נשבר אחד מן המתקנים הללו בערב יום טוב רשאי לתקנו במועד, ובלבד שלא יתכוון מראש לעשות מלאכה זו במועד (המרדכי, המאירי ואחרים).

וכל כבשים – פרות וירקות שנוהגים לכבשם במלח ובחומץ, שהוא יכול לאוכל מהן במועד – שנכבשים מהר ועתיד לאכול מהם עוד במועד, כובשן – רשאי לכבוש אותם בחול המועד.