משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 2 · משנה 1

מי שהפך את זיתיו – לשם עצירת השמן מן הזיתים היו שמים תחילה את הזיתים במעטן (מעין אגן גדול) כדי שיתחממו ויתרככו. את הזיתים הפכו בקנה המיוחד לכך¹ראו פירושנו לשבת פי"ז מ"ג. , ושונים והופכים. את הזיתים המוכנים יש למהר ולתת לבית הבד, ואם השאירום במעטן היה נגרם הפסד של השמן. המשנה דנה במי שהפך את זיתיו לפני המועד ובדעתו היה לטחון את הזיתים ולהביאם לבית הבד לשם עצירת השמן לפני המועד, אך אירע לו מה שאירע ועתה איננו יכול להמשיך בעבודה התקינה, ובתלמוד הירושלמי (פא ע"א) שונים: "אנן תנינן מי שהפך את זיתיו, תני רבי חייה מי שהיו זיתיו הפוכין ושנויין" (והנזק גדול יותר)²ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 35-34. . בהלכה זו יש ביטוי לחשש מהפסד ולדבר האבד (לעיל פ"א מ"א), אבל השאלה של טרחה מרובה איננה עולה, אדרבה, ודאי שהעמדת הזיתים לכבישה יש בה טרחה רבה, ואף על פי כן ההפסד גובר.

ואירעו אבל או אונס או שהיטעוהו – [פועלים], ולא היה בידו לסיים לפני המועד. המילה "פועלים" מצויה בנוסחאות רבות והיא היא, כלומר הפועלים אשר אמורים היו לבוא לעבודה לא באו. מעין זה במשנת בבא מציעא: "השוכר את האומנין והטעו זה את זה" (פ"ו מ"א). הבבלי פותח את דיונו במשנה: "פתח באבל וסיים במועד" (יא ע"ב), שכן בהמשך המשנה דנה במועד, ומבקש ללמוד מסידור ההלכות שאיסורי מלאכה באבלות שווים לאיסורי מלאכה במועד. אולם סוגיית הירושלמי בראש פרקנו אינה שואלת שאלה זו. היא מציינת כי התנאים החלוקים בנוהג של מועד חלוקים אף בנוהג של אבל. האבל הנזכר במשנתנו הוא רק אחת הדוגמאות לאונס שבגללו לא יכול היה לסיים את עבודתו. הפועלים הנזכרים במשנה הם לרוב פועלים בעבודות חקלאיות ששכרום בעונות התקופתיות, בשעה שצריכים לבצע בזמן קצר עבודה מרובה.

פועלים נזכרים רבות במקורות, אך הרושם הוא שבדרך כלל הם גויסו רק לעבודות בעונה הבוערת. הם נזכרים כמעט אך ורק בהקשר לעבודות ההמוניות, כמו אצלנו. כלומר, חקלאי רגיל ביצע את עבודות המשק בעצמו, ורק בודדים נזקקו לעזרה מפועלים שכירים. כל זאת משום שהמשק החקלאי מבוסס היה על עבודה עצמית של חקלאים זעירים, ועבודה שכירה הייתה נדירה. במקביל היו בעלי מלאכה מקצועיים, "אומנים", שהתמחו בעבודות שדרשו מיומנות מקצועית ספציפית.

טוען קורה ראשונה – רשאי לטעון בחול המועד את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה כדי לעצור את השמן, ללחוץ על הזיתים שיזוב מהם השמן ולא יוסיף משקולות על הקורה (איור 23, בית בד, תמונה 5), ומניחה – ומשהה את הקורה על הזיתים, לאחר המועד – ולאחר המועד יסיים את עצירת השמן. זו אחת השיטות לעצירת השמן, ושיטה אחרת היא בצורת מכבש. המשנה אינה מזכירה את טחינת הזיתים לפני שמביאים אותם לעצירת השמן, כי הדבר מובן מאליו³ראו בפירושו של הר"ש בן היתום (עמ' 47) ובנמוקי יוסף על הרי"ף. .

דברי רבי יהודה רבי יוסה אומר זולף וגומר כדרכו – עושה את כל המעשים כדרך שעושה בחול. רבי יוסי סובר שרשאי לא רק לטעון קורה ראשונה אלא אף לסיים את כל תהליך עצירת השמן כדי שלא ילך לאיבוד כלשהו מן השמן. "זולף וגומר וגף כדרכו – פירוש נותנו על גב בית הבד וסוחטו לגמרי"⁴ערוך השלם ערך "זלף", כרך ג עמ' רצד, ומפרשים רבים אחרים. . זילוף בלשון חז"ל הוא יציקת משקה לאט, כגון: "ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו" (בבלי, שבת קכח ע"ב); "מזלפין עליו (על היילוד) ביד אבל לא בכלי" (בבלי, שם קלד ע"ב).

בנוסחאות הדפוסים כתוב: "וגף כדרכו", וכך בדפוסים הראשונים ובערוך⁵ערך "זלף", שם. , אולם בנוסחאות רבות ואצל ראשונים אין "וגף"⁶מילה זו מופיעה רק בדפוס וילנא, דו, דפ, מנ, גק, מרא, מרש, כ, מדלק, מרג, מפי וכאמור גם בכתב יד קופמן. , ומחקו רבי יהוסף אשכנזי⁷לפי בעל מלאכת שלמה, וראו בהגהות הב"ח לדף יא ע"ב. . מסתבר כי המילה "וגף" נשתרבבה למשנתנו מן המשנה הבאה הדנה ביין. ביין מגיפים את החביות יפה יפה, אולם בשמן אין צורך בכך. בשמן די בכיסוי כלשהו⁸ראו תוספות לדף יא ע"ב ד"ה "רבי יוסי". . רש"י כותב: "וגף לא גרסינן דאין דרך לעשות לשמן מגופה דאפילו מניחו מגולה לא יפסיד"⁹קופפר, פירוש רש"י, עמ' 31. .

מסתבר שלפי שיטתם של חכמים אין הפסד ניכר, ואף על פי כן רבי יוסי מתיר לעשות כדרכו בחול. כפי שנדגיש במשנה הבאה לא התירו חכמים לעבוד בחול המועד כדרכו בחול. אף על פי כן רבי יוסי מתיר זאת, בניגוד לכל המגבלות המצויות בספרות חז"ל. במבוא סיכמנו גישה זאת.