משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · נספח א

הבעלות על מתקני המים

באופן כללי נחשבו זכויות המים לחלק מן השדה. על כן, מי שמחכיר שדה שלחין לחברו החכרתו כוללת את זכויות המים: "שדה בית השלחין אני שוכר ממך... יבש המעיין... חייב להעמיד לו מעיין אחר... שדה בית השלחין זו אני שוכר ממך... יבש המעיין... מנכה לו מן חכירו" (תוס', בבא מציעא פ"ט ה"ג). בחלק השני מדובר בחוכר שחכר שדה מסוים. החכירה כוללת ברגיל את זכויות המים, ואם יבש המעיין יש לבטא זאת בהורדה מקבילה בדמי החכירה. בחלק הראשון מדובר בחוזה שנוסח באופן סתמי יותר ובו לא התחייב המחכיר לשדה מסוים אלא לבית שלחין סתם, ואז החכירה חייבת לכלול זכויות מים, ואם יבש המעיין המחכיר חייב לשכור או לקנות זכויות מים אחרות. לכאורה זו דרישה בלתי הגיונית, שכן מניין יוכל בעל הקרקע למצוא מעיין אחר? נראה שהנחת העבודה של התוספתא היא שהמעיין לא יבש לחלוטין אלא הצטמצמה שפיעתו, ולכן הבעלים יכול לקנות זכויות מים, במחיר יקר, משכנים.

במשנה, לעומת זאת, מדובר במי שחכר שדה שלחין אבל בחוזה לא הוזכר הדבר במפורש: "המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין... יבש המעין... אינו מנכה לו מן חכורו, אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה... מנכה לו מן חכורו" (בבא מציעא פ"ט מ"ב). בתלמוד הבבלי הוסבר הדין על רקע המציאות הבבלית שלפיה יבשה תעלת משנה, ועדיין ניתן להעביר מים לשדה ממרחק (שם קג ע"ב - קד ע"א).

גם בירושלמי התקשו בפירוש המשנה, ועליה אמר רבי יצחק: "בשיבש כל המעיין. ברם אין הוה עמיק תרתין קומין ואת עביד שלשה קומין עמיק יכלין מימר לי לעי ביה (לעביה) והוא סגי" (בבא מציעא פ"ט ה"ה, יב ע"א). פירוש המונחים אינו ברור דיו, אולם נראה שאם יבש כל המעיין חייב הבעל לנכות מדמי החכירה, אך אם ירדו פני המים משתי קומות לשלוש – עדיין יכול הבעל לומר לחוכר "תעבוד בו" (לעי ביה) קשה יותר ותשאב את המים. הווה אומר, חוכר אינו יכול להציף את השדה אך יכול לשאוב את המים.

מצב זה עשוי להתרחש באזורים מישוריים, ברם באזורי הארץ ההרריים גובה המים אינו מהווה כל בעיה. התעלות הן במדרון, ואם פני המים נמוכים יכול האיכר לחסום את התעלה בלוח עץ ולהעלות את מפלס המים. ייתכן שהכוונה לעבודה שיש לבצע במעיין עצמו. כלומר, אם ירדו פני המים במעיין ניתן לחצוב במעיין ולרדת עמוק יותר לשכבה נושאת המים, ולכך נתבע החוכר.

גם בשטרות מדבר יהודה מתוארת מכירה של שדה עם זכויות המים, ושוב נראה שזכויות המים הן חלק מן השדה עצמו¹ידין, בר כוכבא, עמ' 181-182. התעודה טרם פורסמה במלואה. . הסדר דומה חוזר במקורות מהתקופה הביזנטית. בחיי סבאס הקדוש מסופר על מכירת שדה עם זכויות המים שלה²קיריליוס מסקיתופוליס, חיי סבאס, פרק 25. , ובאחד מפפירוסי ניצנה מופיע הסדר זהה³קרמר, פפירוסי ניצנה, מס' 31. .

הסדרי ההשקאה, חלוקת הזמנים ("עונות של מים" בלשון המקורות) ושאר הפרטים נדונו במקום אחר⁴פליקס, החקלאות, עמ' 283-281. , ודיינו בקביעה כי המערכת הקדומה דמתה כנראה לזו שבכפר הערבי. המתקנים המוכרים כיום בכפר הערבי הם קדומים בחלקם. כך, למשל, נמצאה בברכה העליונה שבביתר, שהיא כיום תת-קרקעית, כתובת של לגיונות רומאיים שהשתתפו במצור על ביתר במרד בר כוכבא. בתקופה זו הייתה הברכה גלויה, אך כבר אז מילאה אותו תפקיד אשר היא ממלאת היום. הוא הדין במערכות מים אחרות הפועלות עד היום, ואשר ראשיתן בימי בית ראשון או שני (תמונה 6).

בעיות הבעלות על המים נרמזות במדרש אחר. המדרש מסביר את יתרונה של ארץ ישראל, השותה ממי גשמים, על פני ארץ מצרים השותה ממי נהרות. אחד היתרונות הוא שבארץ ישראל חלוקת המים היא שוויונית וכולם שותים כאחד, ואילו בארץ מצרים הראשונים שותים יותר והאחרונים פחות, ובעיקר, בארץ ישראל חלשים שותים כמו חזקים, ואילו במצרים יש לבעלי הזרוע זכויות עדיפות. הדרשה בדבר עדיפות ארץ ישראל נזכרת במקורות רבים. בקדומים שבהם הרעיון הזה אינו נזכר והיתרונות הם אחרים, ואילו במקורות המאוחרים מודגש החשש מבעלי הכוח והזרוע⁵שפרבר, הקרקע, עמ' 123-124. . כן דורש רבי שמואל ברבי נחמן: "בשביל ארבע דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן בשביל בעלי זרוע..."⁶בראשית רבה, יג יט, עמ' 119; ירו', תענית פ"ג ה"ג, סו ע"ג; קהלת רבתי, א ז. .

בתקופת התנאים הייתה מטרתו של הדרשן לשבח את ארץ ישראל, ולמעשה, להצדיק את טיבה כארץ זבת חלב ודבש אף שלכאורה מצרים ובבל עדיפות עליה. במקורות האמוראיים המדרש משמש כבר למטרה חברתית – הדגשת טיב הארץ כמבצר השוויון והצדק, וביקורת על בעלי הזרוע המשתלטים על מקורות המים. בפועל, נראה שבעלי האחוזות הצליחו להשתלט לעתים על מקורות המים ולהפכם לנחלה פרטית. כך, למשל, בית האחוזה בעין יעל⁷אדלשטיין, עין יעל. . סביב המעיין התפתחה מערכת חקלאית של שדות שלחין כבר בימי בית שני, אך במאה השנייה השתלט על השטח איש עשיר, מן הסתם ממקורבי השלטון. במקום הוקמה וילה רומית. המים נוצלו לצורכי בית המרחץ בבית החווה, והעודפים הופנו לשדות של בעל האחוזה.

דוגמה נוספת היא המערכת סביב עין חנדק. סביב המעיין נבנתה מערכת אמות ומדרגות המבוססות על סכר ענק ומרשים המצוי בהמשך המדרון. לפי סגנונו נבנה הסכר בתקופה הרומית, ונראה שכל המערכת הייתה שייכת לבעל קרקעות עשיר שבנה אותה בתכנון מראש (המערכת טרם פורסמה, והיא מצויה למרגלות בית החולים הדסה עין כרם). המערכת בסטף היא דוגמה נוספת לניצול מים, אלא שבמקרה זה קשה להוכיח אם הופעלה המערכת על ידי אגודת איכרים או על ידי בעל קרקעות עשיר⁸גיבסון, סטף. (ראו לעיל איור 1).

אם כן, למעשה הצליחו איכרים חזקים, ובעיקר "בעלי הזרוע" שנדון בהם בהמשך, להשתלט על חלק ממקורות המים, ממש כפי שהשתלטו על שטחי העידית בכפרים רבים.

בירושלמי אנו אף שומעים: "חולק בים ובנהר – אית תניי תני (יש שונים) מכורין ואית תניי תני אינן מכורין אמר רב חסדא מאן דמר מכורין את שהן בתחומה ומאן דמר אינן מכורין את שאינן בתחומה" (בבא בתרא פ"ד ה"ז, יד ע"ג). המדובר במכירת "עיר", כלומר בית אחוזה, ומתברר שבתחום האחוזה נכללות זכויות שימוש ודייג בנהר ובים, זאת אף שמן הסתם הים והנהר שייכים לכול. לפחות לפי פירושו של רב חסדא ההלכה מכירה בזכויות אלו רק בים ובנהר שבתחום האחוזה. ברם, מבין השיטין אנו שומעים שיש לאחוזה תביעות גם על נהר וחוף מרוחקים. מן הסתם היה השלטון הרומי מוכן לגבות תביעות אלו של מקורביו, לעומת זאת ההלכה לא נשאה פנים לעשיר, ולא העניקה לו זכויות יתר.

בעלי הקרקעות העשירים הצליחו, אפוא, להשתלט על זכויות נוספות מעבר לאלו של חקלאי רגיל, בניגוד להלכה היהודית ואולי גם בניגוד מה לחוק התאורטי, אך בהסכמתו, ולו בדיעבד.

המים, מכל מקום, היו שייכים לבעלי השדות, ושיטת החלוקה הרגילה הייתה לפי עונות.