משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 2 · משנה 5

מחפים את הקציעות בקש – התאנים שעשו בהן חיתוך ושטחו אותן לייבוש מותר לכסותן בחול המועד בקש מפני הלחות.

רבי יהודה אומר אף מעבים – בתלמוד הבבלי נאמרו שני פירושים, בשם רבי יוחנן וחזקיה, למונחים "מחפין" ו"מעבין" (יג ע"ב). לפי פירוש ראשון "מחפין" פירושו כיסוי קלוש בענפים או בקש ו"מעבין" הוא כיסוי סמיך, ולפי הפירוש השני "מחפין" הוא כיסוי קלוש או סמיך ו"מעבין" הוא עשיית התאנים כמין כרי. אם אנו מקיימים את הנוסח "רבי יהודה אומר אף מעבים" יש בעיבוי הגנה גדולה יותר מכפי שיש בחיפוי ורבי יהודה מקל יותר מדעת התנא קמא, אולם מן הסוגיה גופה אין להכריע כיצד היא פירשה את המחלוקת, כי ניתן לפרש שהסוגיה לא גרסה "אף מעבים" (כפי שנראה להלן) ורבי יהודה מחמיר ומרשה רק לעבות אם היו מכוסים תחילה. מסוגיית הירושלמי ברור לחלוטין שהיא מתנגדת לגרסה “אף מעבים" ופירשה שרבי יהודה מחמיר. הסוגיה פותחת: "כיני מתניתא מעבין". הסוגיה התנגדה לנוסחה "אף מעבין" אם כי כנראה ידעה שיש נוסח כזה, והיא קובעת שהנוסח הנכון הוא "מעבין" ורבי יהודה אינו מוסיף הקלה והיתר בעבודה אלא מצמצם את העבודה. בדרך זו מהלכת הסוגיה: "רבי יהודה אומר יאבד דבר ממועט ואל יאבד דבר מרובה, רבי יוסה אומר אל יאבד דבר כל עיקר". הסוגיה מניחה כי התנא קמא הוא רבי יוסי המקל בעבודה במשניות הקודמות בניגוד לרבי יהודה, ובהמשכה נאמר כי לפרוס מחצלת כדי שלא תאבד מותר אף בשבת, והמחלוקת במשנתנו היא האם מותר לתלוש מן הקרקע בחול המועד: "רבנן אמרי קוצר ומעבה. רבי יודה אומר לא יקצור אלא יעבה". אם כן הסוגיה בירושלמי בוודאי לא היה לה "אף מעבים", אולם כמעט בכל הנוסחאות שלפנינו, לרבות ראשונים ושרידי ירושלמי¹⁸שרידי ירושלמי, עמ' 197, וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 104. : "אף". המילה חסרה רק ב- ר, ה5 ו- קאיט, וכן במגיד משנה: "ר' יהודה אומר מעבין ויש גורסין אף מעבין"¹⁹הלכות יום טוב פ"ח הי"ד. .

מן הראוי להעיר כי המילה "אף" משכה אליה שגיאות מעתיקים. פעמים רבות היא מופיעה במשנה וחלו בה שגיאות, ומחלוקות פרשניות והלכתיות נסובות עליה²⁰ראו למשל פירושנו לשבת פ"ג מ"א; פי"ב מ"א; פט"ז מ"א; פכ"א מ"א; עירובין פ"י מ"ה; פ"א מ"ד ועוד. .

מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעה לצורך המועד – אין הם פותחים את חנויותיהם כדרכם בחול אלא מוכרים בצנעה. התוספתא מפרשת את משנתנו: "חנויות פתוחות לסטיו (כלומר בין עמודים) פותח ונועל כדרכו, לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת" (פ"ב הי"ג). הלכה זו שנויה אף לגבי תעניות ציבור (בבלי, תענית יג ע"ב). הברייתא מסיימת: "ערב יום טוב האחרון של חג יוצא²¹בכ"י ערפורט ובבבלי: מוציא. ומעטר את השוק בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג", ופירש הר"ש בן היתום: "בין בפסח בין בסוכות"²²ר"ש בן היתום, עמ' 65. . אלא ש"האחרון של חג" בספרות התנאית הוא לעולם יום טוב האחרון של חג הסוכות ואינו כולל יום טוב האחרון של פסח, כפי שעולה בבירור מן המשנה גופה²³משנה, סוכה פ"ד מ"ח; תענית פ"א מ"א; שם מ"ב; חגיגה פ"א מ"ו; חולין פ"ה מ"ג. . "צנעה" קרובה מבחינה מעשית לעבודה בשינוי. לפנינו עיקרון נוסף של איסורי חול המועד, וריכזנו את הדברים במבוא.

יום טוב האחרון של פסח הוא לפי המקרא וההלכה יום טוב, מקרא קודש כשאר החגים, אך לא נתייחד לו מעמד משלו, לא קראו בו את ההלל וספק אם נתייחדה לו קריאה מיוחדת בתורה²⁴ראו בפירושנו למגילה פ"ג מ"ה. .

הציידים – ציידי עופות, דגים וחיות, כפי שמפורט בברייתא בבבלי (שם), והרשושות – כך הנוסח כמעט בכל הנוסחאות של כתבי היד של המשנה והתלמוד, וכך בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן רטו, הערוך²⁵ערוך השלם, כרך ז, עמ' 310, ערך "רשש". וראשונים. רבי יהוסף כותב: "כן מצאתי בכל הספרים ברייש" (מלאכת שלמה). בדפוסים לפנינו: דשושות²⁶וכן אצל ראשונים מספר. , ופירושו גורסי חיטים להכינם לבישול, מהשורש דש"ש = דו"ש, והגרוסות – הכותשים את הפולים ב"ריחיים של גרוסות" (משנה, מנחות פ"י מ"ד) לגריסין, עושין בצינעה לצורך המועד – ולא בפרהסיה כדרכם בימות החול.

רבי יוסה אומר הם החמירו על עצמן – בתלמוד הבבלי הובאה ברייתא: "מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד. רבי יוסי אומר תגרי טבריא הן החמירו על עצמן שלא יהו מוכרין כל עיקר. צדי חיות ועופות ודגים צדין בצנעה לצורך המועד. רבי יוסי אומר צדי עכו הן החמירו על עצמן שלא יהיו צדין כל עיקר. דשושי חילקא טרגיס וטיסני דוששין בצנעה לצורך המועד. רבי יוסי אומר דשושי ציפורי הן החמירו על עצמן שלא יהו דוששין כל עיקר" (יג ע"ב). מתוך ברייתא זו הבבלי מסיק כי גם במשנה רבי יוסי מתכוון ללמדנו שהם החמירו על עצמם שלא לעשות עבודה כל עיקר. אולם מפשוטה של המשנה אין עולה אלא שרבי יוסי, כדרכו במשניות הקודמות, בא ללמדנו כי אין זו הלכה שיש לעשות מלאכה לצורך המועד בצנעה אלא ש"הם החמירו על עצמן", בעלי המלאכה הם שהחמירו על עצמם²⁷ראו בפירושו של הריטב"א. , ואמנם בירושלמי (פא סע"ב) מובאת ברייתא מעין זו בלשון קצרה, ורבי יוסי לא הוזכר בה כלל.

המשנה בנדרים (פ"ו מ"ב) קובעת: "הנודר ממעשה קדירה אין אסור אלא ממעשה רתחתה. אמר קונם היורד לקדירה שאיני טועם אסור מכל המתבשלין בקדירה".

בתלמודים מובאים הסבר ודוגמאות למעשה קדרה (מעשה רתחתה-רותחנה): "אי זו היא מעשה רותחנה? כגון חילקא, טרגיס וטיסני, סולת ואורז, זריד וערסן" (ירו', נדרים פ"ו ה"ב, לט ע"ג; בבלי, ברכות לז ע"א). הסבר זה הוא ההסבר לדשושות שלנו. לכאורה פשוט הוא ש"מעשה רתחתה" התפרש כמעשה שחל רק על מיני דגנים בניגוד למיני עדשים ודייסות אחרות. אורז לפי ברייתא זו הוא כאחד ממיני הדגן, והבבלי מקשר זאת עם עמדתו של רבי יוחנן בן נורי שאורז הוא מין דגן (ברכות לז ע"א; פסחים לה ע"ב). אלא שממקורות אחרים יש לפקפק בהסבר זה ולהציע שהמדובר בצורת גריסה של דגנים בכלל, ושל חיטים בפרט: "הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבא מחמשת המינין בלבד, הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש ומותר באורז, ובחליקה, ובטרגיס ובטיסני" (תוס', נדרים פ"ד ה"ג; בבלי, שם נה ע"ב). מהרשימה משמע שכולם מיני צמחים, אך אין הם נחשבים לדגן אלא לסוגי קטניות. מתוך רשימה זו האורז הוא ודאי מין בוטני, ולכאורה גם השאר הם מינים בוטניים.

אבל בירושלמי לעניין אחר מוסבר שחלק מהמונחים הם סוגי כתישה ולא מינים: "תמן אמר רבי יונה חילקא לשנים, טרגיס לשלשה, טיסני לארבעה, רבי יוסי בי רבי בון בעי מיכן והילך קמחין הן, אין צריך לבור את הסולת מתוכן" (סוטה פ"ב ה"א, יז ע"ד). אם כן, "חילקה" היא טחינה המפצלת את הגרעין לשניים, טרגיס לשלושה, טיסני לארבעה. כך יש להבין גם את משנת מכשירין: "כל הקמחין והסלתות של בית השוקים טמאים. החילקה, הטרגיס והטסגי (טסני) טמאים בכל מקום" (פ"ו מ"ב). אפשר היה להבין את המשנה כאילו כל אלו הם סוגים בוטניים, אך פשוט יותר להבין את המשפט בהקשר של הירושלמי: חילקה, טרגיס וטיסני אינם סולת וקמח, אך הם דומים להם ויש להם אותו דין. כך יוצא גם מדיון תלמודי אחר: "בו ביום גזרו על פיתן, ועל גבינתן, ועל יינן, ועל חומצן, ועל צירן, ועל מורייסן, על כבושיהן, ועל שלוקיהן, ועל מלוחיהן, ועל החילקה, ועל השחיקה ועל הטיסני" (ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ג). ברור שהגזרה אינה על מינים בוטניים אלא על העיבוד שהנכרי העניק לתוצרת.

הוא הדין בחליקה, או חילקה, שהיא מין קטנית הנזכרת גם בספרות הרומית (Alica)²⁸פליניוס, ההיסטוריה של הטבע, יח 109. . פליניוס מציג אותה כסוג שעורה (מין בוטני)²⁹שם, יח 71. , אך גם כסוג של דייסה, והוא מסביר כיצד מכינים אותה: משרים אותה במים עשרה ימים וקולפים אותה³⁰שם, יג 106; יח 71; יח 106 ועוד. . את החליקה כתשו בצורה מיוחדת, ועל כן כל הקטניות או הדגנים שנכתשו בדרך זו כונו "חליקה"³¹שם, כב 136. . גם ברשימה שלנו מתחלפים מינים בסוגי עיבוד והתנאים לא הקפידו להבחין בין השניים, שכן לעתים למין בוטני מסוים הייתה גם צורת כתישה אופיינית, אך לעתים כתשו כך גם מינים אחרים. כך גם המונח "גריס" שמשמעו זן עדשים, אך גם צורת טחינה (להלן).

סוגיה אחרת העוסקת בטוחני הגריסים, הדשושות בלשון חז"ל, צוטטה לעיל: "דשושי חילקא, טרגיס וטיסני דוששין בצנעה לצורך המועד, רבי יוסי אומר: דשושי ציפורי הן החמירו על עצמן שלא יהו דוששין כל עיקר. אמר אביי: חילקא – חדא לתרתי, טרגיס – חדא לתלת, טיסני – חדא לארבעה" (בבלי, יג ע"ב). עד כאן ברור ששלושת המונחים הללו הם סוגי דשישה (גריסה-טחינה). אבל המשך הסוגיה מציע הסבר אחר: "כי אתא רב דימי אמר: כונתא". כונתא היא זן בוטני, כפי שברור מהמשך הסוגיה, והסוגיה מסבירה את האיסור: "כגון דמיקלפן, דאי לאו דשרא להו במיא – לא הוה מיקלפא". אם כן, מדובר בסוג שעורים המגיעות קלופות. ייתכן שההסבר בא במקורו למשנת מכשירין והוא מסביר מדוע כל המינים הללו טמאים, משום שהם קלופים, ואין זה קורה אילו לא הושרו קודם במים.

אשר לערסן, התלמוד מסביר: "אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו" (בבלי, נדרים מא ע"ב), וממשיך להסביר שאלו שעורים ישנות שבושלו היטב, ואביי מוסיף שבושלו כבשר שור, כלומר במשך זמן רב. אם כן, גם ערסן הוא סוג עיבוד (בישול ממושך).

טיסני הוא ptisane³²קרויס, קדמוניות התלמוד, ב א, עמ' 164. בלטינית, וגם הוא צורת בישול. הבבלי מסביר שלצורך המאכל כותשים את הגריסים במכתשת (ביצה יד ע"ב), והמדרש אומר שזו סולת מעורבת בדבש ושמן שמכינים כמוה לחולה³³תנחומא בובר, שמות כב, עמ' 11; בשלח כב, עמ' לד. .

אם כן, הרשימה שבמקורותינו מכילה גם סוגים בוטניים שמהם מכינים מעשי קדרה וגם צורות כתישה, טחינה ובישול. הרשימה אינה מגדירה, אפוא, מה אינו "מעשה קדירה" אלא רק מדגימה מעשי קדרה אופייניים. יש להניח שהרשימה גובשה במסגרת הלכות המסבירות מהי סולת, ומהי דשישה אסורה ומותרת, או אולי באה הרשימה להסביר מהו דגן (להלן פ"ז מ"ב) והיא הועברה לסוגייתנו אף על פי שאינה מתאימה כהגדרה מדויקת למעשה קדרה.

במכילתא נאמר שאיסור חמץ אינו חל על מעשה קדרה (מכילתא דפסחא בא, פ"ח, עמ' 26). על רקע זה מובנת הרשימה הכוללת מעשי קדרה שאינם לחם. אם כך הוא, הרשימה באה לומר שגם האורז אינו חמץ, כפי שעולה מכל המקורות התנאיים, להוציא דברי התלמוד הבבלי במסורת שהוא מייחסה לרבי יוחנן בן נורי.

הסבר התלמודים בא להדגיש ש"מעשה קדירה" הוא דווקא מאכל של דייסה מדגנים, ולא כל מאכל אחר. הסבר זה משתמע כבר מהמשך המכילתא שהבאנו: "שבעת ימים מצות תאכלו. שומע אני אף מעשה קדרה במשמע? תלמוד לומר לחם", ואם אין המאכל מדגנים ודאי שאינו בבחינת "מצות". כן משמע ממדרש תהילים הקובע שמעשה קדרה הוא מה שדכים במדוכה (כג ג, עמ' ק).

אשר לגריס, באותו פרק בנדרים (פ"ו מ"י) שנינו: "הנודר... מן הגריסים אסור מן המקפה, ורבי יוסי מתיר...". סתם "מקפה" היא דייסת גריסים סמיכה עד שהיא כמעט כמעין ג'לי³⁴ראו לעיל, פירושנו למ"ו. , ועשויה בדרך כלל מעדשים. המקפה מוגשת חמה, ומובן שמעט מים מקלקלים אותה (משנה, סוכה פ"ב מ"ט). מקפת הגריסין נזכרת לעתים קרובות, אך מופיעה גם מקפה העשויה מצמחי גרעינים אחרים, כגון פול (משנה, מכשירין פ"ה מ"ט). עם זאת שבדרך כלל המקפה היא מגריסים, אפשר גם שתהיה מחומר אחר. את הביטוי "משתסרח המקפה" (משנה, סוכה שם) הירושלמי מסביר: "לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפילו מקפה שלכל דבר" (שם, נג ע"ב). סתם מקפה היא מגריסים, אך תיתכן גם מקפה ממזונות אחרים. לדעת רבי יוסי מקפה נעשית אמנם מגריסים, אך אין שם "אביו" או "בנו" נזכר עליו, כלומר היא לא נקראת "מקפת גריסים" אלא "מקפה" סתם. על כן סתם גריסים הם הקטניות עצמן, ומקפה היא הדייסה המתבשלת מהן.