משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 1 · משנה 6

אין חופרים כוכים וקברות במועד – בחול המועד, "לצורך מתים שדרכן לחפור כוכין וקברות לזמנן לצורך מתים שימותו דטירחא יתירא הוא" (המיוחס לרש"י). הכוכים הם שקעים בתוך קירות מערת הקבורה, ובלשון "קברות" מתכוונת המשנה למערות הקבורה, כמו ששנינו במשנת בבא בתרא: "המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש ופותח לתוכו שמונה כוכין" (פ"ו מ"ח). "קבר" הוא מערת הקבורה החצובה בהר, ובתוך המערה נפתחים כוכים אשר לתוכם הכניסו גלוסקמאות (איור 13 מערת כוכים).

פירושנו אינו כדבריהם של הראשונים שהילכו לפי פירושו של הבבלי. התלמוד הבבלי (ה ע"ב) פירש לפי המציאות בבבל. פירושנו הולם את משנת בבא בתרא ואת המציאות של מערות הקבורה המרובות, בעיקר סביבות ירושלים⁶⁴ראו דברי אלבק בפירושו ובהערות, עמ' 506. .

אבל מחנכים את הכוכים – החצובים לפני המועד, מתקנים, מעמיקים או מרחיבים כדי להתאימם לגלוסקמא, וכמו ששנינו בתוספתא: "אי זהו חנוך הקברות, מרחיבה בה ומאריך בה" (פ"א ה"ט; ירו', פ ע"ג), ובבבלי: "תנא מאריך בו ומרחיב בו" (ח ע"ב). בתלמוד הירושלמי נזכרת ההרחבה וההארכה כבתוספתא, ובירושלמי נזכרים גם דברי רבי יוסי בר נהוראי: סדו בסיד, כלומר טיוח כלל הכוך. ואמנם במערת הקבורה שבחורבת מדרס נמצאו שרידי טיח על דפנות הכוכים, וכן במערות נוספות⁶⁵קלונר, חורבת מדרס. . גם כאן נוסף בחלק מעדי הנוסח "במועד"⁶⁶"במועד" מופיע ב- מ, א, דפ, ודפוס וילנא. .

ועושין נברכת במועד – חופרים או חוצבים את קבר הארעי שבו שמים את המת עד שייאכל הבשר וילקטו את העצמות. בתוספתא: "זו היא נברכה וזו היא בקיע" (שם שם); בירושלמי: "ועושין נברכת במועד זה הבקיע" (פ ע"ד), ומעין דברים אלו אף בבבלי (שם). שניהם הם לקבורת המת, כאותה ששנינו בתוספתא אהלות: "התלולות הקרובות בין עיר לעיר... טמאין מפני שהנשים קוברות שם את נפליהן... ואיזו הוא תלולות זו תלולות של עפר שעל גבי בקוע... המוציא כוך בקיע ומערה" (פט"ז ה"א-ה"ב, עמ' 613). המיוחס לרש"י, רש"י⁶⁷פלורסהיים, רש"י; שרמר, פירושים. , הרמב"ם וראשונים אחרים פירשו: "בריכות של כובסין", כפי שהיא נזכרת בראש פרק ב במשנת בבא בתרא. משום כך צירף הרמב"ם הלכה זו לענייני ההלכות הדנות בהשקאה ובחפירת בורות, שיחין ומערות במועד⁶⁸משנה תורה, הלכות יום טוב פ"ח ה"ד. . על פירוש זה משיג הראב"ד: "לא נמלט מן הטעות שטועין בו רבים שהם סוברים נברכת כמו עוגיאות וטעו טעויות גדולות ידועות לכל מבין וכי אינה אלא מעין חפירת הקבר וכן אמרו בירושלמי נברכת זו הבקיע וכל מי שהוא תושב נקרא בקיע והוא החפירה שאנו עושין עכשיו למת והם היו עושין אותם לקבר שעה" וכו'. הרמב"ן בתורת האדם⁶⁹תורת האדם לרמב"ן, לט ע"ד. והרא"ש בפסקיו (סימן יג) ובתוספותיו (עמ' קפו) הסכימו עם פירושו של הראב"ד⁷⁰ראו בדברי אלבק בפירושו ובהערות, עמ' 506, וליברמן בפירושו, עמ' 1235-1234. .

וארון עם המת בחצר – עושים ארון למת כשידוע שהמת נמצא באותה חצר מפני שהכול יודעים שהארון נעשה במועד עבור המת. מבחינתם של חכמים ברור שמצוות קבורה דוחה את חול המועד (אבל אינה דוחה שבת וחג). אפשר גם שמשפט זה הוא התנאי של המשפט הבא: עושים נברכת למת אם הארון עם המת כבר מצוי בחצר, אבל אם אין מת ודאי אין לחצוב למענו קבר בחול המועד.

רבי יהודה אוסר – לעשות ארון למת אפילו אם המת הוא באותה חצר, אלא אם כן יש עמו נסרים – קרשים מנוסרים מערב יום טוב, ואם אין קרשים מוכנים אין לעשות ארון למת בחול המועד. התלמוד הירושלמי מוסיף: "הדא דת אמר במת שאינו מפורסם אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק" (פ ע"ד), ואף מביאים מעשה ברבי חנניה חברון דרבנן שמת בחול המועד ועשו לו את הארון בשוק. בתלמוד הבבלי שנויה ההלכה של משנתנו בלשון אחר: "דתנו רבנן: עושין כל צורכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מביאין עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו" (ח ע"ב). המשנה מדברת על ארון עץ ואיננה מתייחסת לאפשרות שהארון מאבן, אף שאנו מכירים שרידים של ארונות אבן. מעבר לכך, השאלה היא מה יעשה מי שלא הכין נסרים מערב החג? מן הסתם זה המקרה הרגיל; האם המת לא ייקבר? אין זאת אלא שבמערת הכוכים ניתן היה לקבור גם ללא ארון, כפי שאנו מכירים מהממצא הארכאולוגי, ומבחינתם של קרובי המת זו אפשרות סבירה. מכאן אף נלמד שההיתר להכין ארון למת בחצר לא נועד לאפשר קבורה, אלא לאפשר קבורה מכובדת כרצונם של בני המשפחה⁷¹לקבורה בארונות עץ בירושלים ראו קלונר וזיסו, קבורה, עמ' 56-52. . מהמאה השנייה הפכה הקבורה בארונות בכלל, ובארונות עץ בפרט, לנפוצה יותר, ודומה שבהלכה זו של משנתנו משתקף סוף התקופה התנאית. כך גם מערת הכוכים אופיינית לימי התנאים ולא לימי הבית.

לפי המשנה הקלו במת מפורסם ובמת שבאותה חצר, כנראה משום "מראית עין". הרואה יבין שמן הסתם נועדה עבודת העץ לקבורה. זו הפעם הראשונה שטיעון זה של מראית עין עולה בהקשר של דיני מועד קטן. הוא מוכר היטב מדיני כלאיים ושביעית, ומעט גם מדיני שבת⁷²ראו המבואות למסכתות שביעית, כלאים ושבת. . עם זאת, המינוח "מראית עין" אינו מופיע בדיני חול המועד. ההסבר הוא כאמור מדברי התלמוד הירושלמי בלבד, והוא כשלעצמו קשה. אם החשש הוא מראית עין, למה יהיה הבדל בין מצב שבו הנסרים מוכנים למצב שבו אין הם מוכנים? פשוט יותר להסביר את המשנה ברצון לצמצם את המלאכה ולתבוע שלא תיעשה כדרכה ולא במלוא היקפה. אבל התלמוד רצה "להציף" טיעון אחר של מראית עין, שהוא חידוש של אמוראים (ושהוא חל גם בדיני מועד), והם חיפשו דרך לקשרו למשנה.

עקרון "מראית העין" הוא אחד העקרונות המכוננים של הלכות שביעית. כלומר, החשש שהצופה יסבור שעבודה נעשית לשם עבודת קרקע ויחשוב שחברו עבריין, או שמא יחשוב שהאיסור קל ואם "כולם" עושים זאת גם הוא רשאי לחרוג מההלכה ולעבוד עבודה זו. כגון "הלוף שהעלה תמרות בשביעית לא יטול הימנו בשביעית, מפני מראית העין" (תוס', שביעית פ"ב ה"ב), וכן: "כל ירקות שהושקו לפני ראש השנה מותר לקיימן בשביעית, אם היו דקין אסור לקיימן, מפני מראית העין" (תוס', שם הי"א), וכן: "היתה כל שדהו בית סאתים לא יעשה כולה סהר אלא משייר הימנה מקצת, מפני מראית העין, דברי רבי מאיר, רבי יוסה מתיר" (תוס', שם הט"ו). איסור זה אופייני להלכות שביעית משום שעבודות רבות לא נאסרו לגופן אלא רק אם הן חלק מעבודת הקרקע. כך, למשל, סיקול אסור בשביעית, אך נטילת אבנים לבניין מותרת. החשש הוא שהחוצב ייחשב למסקל, ולשם כך נוסחה סדרת הלכות שנועדו לאפשר למתבונן להבחין בין עבודת קרקע לחציבה (פ"ג מ"ו-מ"י). הוא הדין לזיבול. הזיבול אסור, אך פינוי זבל מהחצר מותר (פ"ג מ"א-מ"ג). עיקרון דומה חל בהלכות כלאיים, כפי שנראה במבוא למסכת זו.

בתלמוד הבבלי מוזכר העיקרון שכל האסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים. ספק אם עיקרון זה הוחל גם על דיני שביעית וכלאיים, מכל מקום אין הוא מופיע בספרות התנאים. אדרבה, קיימת הגבלה על עשיית מעין מלאכה בשבת "כנגד העם"⁷³משנה, שבת פכ"ב מ"ד, וראו פירושנו לה. , בצורה פומבית מודגשת, והבבלי רואה בכך סתירה לכלל שכל האסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים. אף שכלל זה היה מקובל מאוד בבבל, אין הוא פשוט כל עיקר. בתלמוד הבבלי הוא מופיע רבות⁷⁴כגון בבלי, ביצה ט ע"א; שבת סד ע"ב, ועוד. , ואילו התלמוד הירושלמי מכיר אותו אך מזכיר אותו רק בדברי רב, האמורא הבבלי, בניגוד לדברי בר קפרא הארץ-ישראלי. הירושלמי אומר: "הדא פליגא על רב ולית ליה קיום"⁷⁵ירו', עירובין פ"ח ה"י, כה ע"ב; גיטין פ"ז ה"א, מח ע"ג; כלאים פ"ט ה"ב, לב ע"א. . בפירוש אמירה זו נחלקו ראשונים ואחרונים. רבי אליעזר בעל הרוקח ואחרים פירשו שאין קיום לדברי רב שכל מה שאסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים⁷⁶ספר העיטור, שער שני, הלכות שחיטה, כג א, וכך פירש ראטנער, אהבת ציון לכלאים, עמ' 72. , ויש שפירשו שאין קיום לדברי בר קפרא⁷⁷ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 349; השוו ר"מ פיינשטיין, אגרות משה, חלק אבן העזר, לו. . אם כן, הירושלמי מכיר את הכלל ככלל בבלי, וספק אם הוא מקבלו. גם התלמוד הבבלי עצמו מפרש את משנת שבת שהבאנו לפי אלה שאינם מקבלים את הכלל שכל האסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים, ומוסיף שההלכה נתונה במחלוקת תנאים – ורבי אלעזר ורבי שמעון אוסרים לשטוח גם בצנעה (בבלי, שבת קמו ע"ב); הבבלי בשבת אינו מזכיר כי זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל (כמבואר בבבלי, ביצה ט ע"א).

מכל מקום, את המחלוקת במשנת ביצה ניתן להעמיד גם ללא זיקה למחלוקת בדבר הכלל "כל שהוא אסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור" (בבלי, שבת סו ע"ב; קמו ע"ב ועוד)⁷⁸ראו פירושנו לביצה פ"ג מ"א. , ומשנת שבת אינה מכירה את הכלל או לפחות אינה מחילה אותו על המקרה הנוכחי. דומה שגם על הלכות כלאיים ושביעית לא הוחל כלל זה, או שעל כל פנים לא כך סברו המקורות התנאיים והארץ-ישראליים.

יש להדגיש שעיקרון מראית העין קשור בטבורו לאפשרות של החברה לפקח על קיום המצוות. הפרט יודע שמעשיו מבוקרים, בדרך כלל בצורה בלתי פורמלית. הוא נזהר מלהפגין עבריינות, ומקפיד על חזות של שמירת מצוות. חכמים לא היססו לנצל את כוחו של הלחץ החברתי כמניע לשמירת מצוות.

עקרון מראית העין איננו מופיע בתלמודים כהסבר למשנתנו, ואין בהם גם הסבר אחר. אבל רמז לכך יש בבבלי: "ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מביאין עצים, ומנסרן בצינעא בתוך ביתו" (ח ע"ב). אם כן, הדגש הוא על צנעא לעומת פומבי, כפי שאמרנו. ייתכן גם שאין לחפש כלל הסבר משפטי להלכה, אלא שכל הדיון הוא רק סביב השאלה אילו משמשי מצווה מותר להכין בחול המועד, וההנחה היא שמי שאין לו ארון יסתדר ללא ארון, או ישאל משכן, ובמת מפורסם הקלו משום כבודו.