משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 1 · משנה 8

ההדיוט – במלאכת התפירה, אדם שאינו אומן, תופר – בחול המועד, כדרכו – לתפור בימות החול. בתלמוד הבבלי נמסר בשם דבי רבי ינאי כי הדיוט הוא "כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת" (י ע"א), שהרי האומן תוחב את המחט תחיבות מספר כמלוא אורך המחט ומושכה ממקום התפר ותופר מספר תפירות בבת אחת, במשיכה אחת, וכל שאינו יודע לתפור בכמלוא המחט הוא הדיוט בתפירה. רבי יוסי בר חנינא מפרש: "כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו", כל שאינו יכול לעשות מכפלת בשולי החלוק שתהיה שווה לכל רוחבה. בירושלמי (שם) נאמרו פירושים אלו בלשון קצרה.

והאומן – במלאכת התפירה, ולא דווקא שמתפרנס ממלאכות התפירה אלא ידיו מאומנות במלאכה, מכָלֵב⁸¹כך בנוסחאות מטיפוס ארץ ישראל ובבל, דפוסים ראשונים, הערוך וראשונים. בדפוסים: מכליב. – בתלמוד הירושלמי: "דבית רבי יניי אמרו כדרכו ממלא את המחט מכלב אחת אחת. רבי יוחנן אמר כדרכו אחת אחת, מכלב מפסיע", כלומר דולג (שם). בתלמוד הבבלי: "רבי יוחנן אמר מפסיע. רבה בר שמואל אמר שיני כלבתא" (שם), ונתפרשו דבריו שאינו תופר בשורה אחת אלא אחת למעלה ואחת למטה, כעין שיני הכלב.

ומסרגין את המיטות – מותר לארוג בחול המועד את החבלים של המיטה, לארוג את השתי ואת הערב. כך נתפרשה ההלכה בפי חזקיה בשני התלמודים (ירו', שם; בבלי, שם), ורבי יוחנן, לפי הירושלמי, פירש או שתי או ערב, ולפי הבבלי: שתי בלא ערב (איור 14).

רבי יוסה אומר אף ממתחים – הנוסח "אף" מאושש בכתבי היד ובראשונים, ואף בפירוש הגאונים לטהרות⁸²פירוש הגאונים לטהרות, עמ' 65. . אולם יש ראשונים שאינם גורסים "אף" ואין הוא במשנה שבבבלי (דפוסים וכתבי יד)⁸³הרשימה ערוכה אצל אפשטיין, מבוא, עמ' 1014, ועליהם יש להוסיף ראשונים נוספים כגון רש"י (עמ' 129) ופסקי הרי"ד. . הסוגיות בשני התלמודים ודאי לא גרסוה, ואף ברייתא שהובאה בבבלי לא גרסה "אף". בירושלמי נאמר שחלוקים בפירוש המשנה "חזקיה ורבי יוחנן, חזקיה אמר סירוג שתי וערב מיתוח או שתי או ערב. רבי יוחנן אמר סירוג או שתי או ערב מיתוח היתה רפה ממתחה" (שם). לפי שתי הדעות המיתוח הוא פחות מסירוג, ואין לומר "אף ממתחין". מעין דברים אלו אף בבבלי, ולאחר שקלא וטריא מביאים ברייתא: "מסרגין את המטה ואין צריך לומר שממתחין, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר ממתחין אבל לא מסרגין" (שם). מכאן למדנו שהמיתוח הוא פחות מהסירוג, ותנא קמא של משנתנו המתיר סירוג הוא רבי מאיר, ורבי יוסי מצמצם היתר זה רק לגבי מיתוח. מן הראוי להעיר שהבעיה איננה בעיית נוסח. במשניות רבות מופיעה המילית "אף" והיא עולה ויורדת בנוסחאות. לעתים קרובות אין לה משמעות של הדגשה, אלא היא כעין וי"ו החיבור⁸⁴אפשטיין, מבוא, עמ' 1107-1032. .

בברייתא ששנה רב תחליפא בר שאול בבבלי אנו שונים: "ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחילה" (שם). גם רבי מאיר וגם רבי יוסי מודים שאין מפשילים לכתחילה את החבלים, כלומר אין גודלים את החבלים לכתחילה (המיוחס לרש"י)⁸⁵ברם, ראו דיונו של הבית יוסף לטור או"ח סימן תקמא. .

המיטה שבמשנה היא מלבן של עץ, מעין מסגרת, ולה ארבע רגליים. סביב המיטה היו מלפפים חבל ארוך שהיווה את המצע. על החבל הניחו מצע נוסף. המשנה בנדרים ודיוני האמוראים סביבה מבהירים את צורת המיטה. "הנודר מן המטה מותר בדרגש, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים דרגש בכלל מטה" (משנה, נדרים פ"ז מ"ה). דיוני התלמודים מבהירים מה בין מיטה לדרגש: "אי זו היא מיטה ואי זהו דרגש? אמר רבי ירמיה כל שמסרגין על גופה זו היא מיטה, וכל שאין מסרגין על גופה זו היא דרגש. והא תנינן 'המיטה והעריסה משישופם בעור הדג', אם מסרג הוא על גופה לאי-זה דבר הוא שפה? אמר רבי לעזר תיפתר באילין ערסתא קיסרייתא דאית לה ניקבן" (ירו', פ"ג ה"ה, פג ע"א; נדרים פ"ז ה"ה, מ ע"ג; ברכות פ"ג ה"א, ה ע"ד).

הסוגיה עוסקת בהבדל בין דרגש ומיטה. המיטה (והדרגש) היא מסגרת עץ מלבנית שעליה סירגו חבלים, ועליהם פרשו מצע. את החבלים קשרו מסביב למסגרת המיטה. על כך הגמרא שואלת ממשנת כלים (פט"ז מ"א) שיוצא ממנה שגם את חבלי המיטה לא קשרו מבחוץ, שהרי אחרת לא היה טעם לשייף ולהחליק את מסגרת המיטה. ההסבר הסופי הוא שבמיטה קושרים את החבלים בחורים הנעשים במסגרת המיטה, ובדרגש קושרים תמיד את החבלים מבפנים, וכלפי חוץ הוא יפה יותר. מסוגיה זו משתמע שהדרגש משמש כמיטה, ועשוי כמיטה, רק מהודר יותר. גם הבבלי (שם ושם) דן בשאלה זו. הוא מתחבט מהו דרגש ומציע הצעות שונות, ומסכם שהוא "ערסא דצלא", עריסה של עור. אגב הדיון אנו שומעים נוסח קרוב להלכה שציטטנו ממסכת שמחות (ע"א-ע"ב). ערסא דצלא היא מיטה שסירוגיה מעור, ואותו מחברים למיטה במסמרים או בקשירה ללולאות המוכנות על מסגרת המיטה. כדברי הגאון: "וששאלתם מהו דרגש שפורש ערסא דצלא, אחרי שנאמר ערסא דגדא? היא מטה זו שנסרין קבועין עליה במסמרים. וערסא דצלא היה כמטה המפורשת במסכתא דכלים בטהרות שהיא מתפרקת יש לה שתי ארוכות ושתי רחבות ונקליטין וסירוג באמצעיתה. ופתרון 'צלא' הוא הבורסי⁸⁶מעבד העור. ובלשון ארמי הוא וכן מטות שלבורסים שסירוגן מן העור המעובד וסירוגו מתוכו ולפיכך אין צריך לכפותו"⁸⁷תשובות הגאונים הרכבי שנז, והשוו פירוש הר"ן על אתר המסביר את "העור" לא כמיטות המשמשות את עושי העור אלא כמיטה שסירוגיה מעור. . אם כן, הירושלמי מדבר על שתי צורות של סירוג, האחת דרך נקבים במסגרת הסוכה והאחרת כריכת החבלים על מסגרת הסוכה. ממשנת כלים (פי"ב מ"ב) משמע שלעתים חיברו את החבל שבו סירגו את המיטה למסגרת הדרגש באונקלים, ואלו טמאים כי הם נחשבים כלי. נראה שהתקן כזה נחשב לבעל רמה גבוהה יותר מדרגש רגיל.

אם כן, לפי התלמודים "דרגש" הוא מיטה של ממש אבל קטנה; הוא עשוי טוב יותר ממיטה ושימושו העיקרי לעלייה על המיטה ולהנחת הרגליים עליו בזמן הישיבה על המיטה. השאלה במשנה היא האם הנודר ממיטה התכוון גם למיטות מסוג שונה במקצת, ולמתקן שהוצב לפני המיטה כדי לעלות עליה, ובכך נחלקו התנאים. מן הראוי להדגיש שבספרות היוונית-רומית המיטה היא מיטת השינה או ההסבה, והדרגש הוא הדום קטן הנמצא לפניה. בציורים רומיים המתארים את המיטה מופיע לעתים קרובות דרגש לפני המיטה. ואכן צורתו של הדרגש הייתה כשל מיטה, אך היה קטן יותר ושימש כמעין הדום לרגליים (איור 15 מיטה ודרגש). אבל בארץ ישראל התפרש המונח דרגש מעט אחרת, בהתאם לנוהגי המזרח.

המיטה וכליה נזכרים רבות בספרות התנאים והאמוראים בהלכה ובאגדה, ובדרך כלל לא נזכר לוח ששמים על המסגרת של המיטה. החבלים שימשו כדי ליצור גמישות למצעים של המיטה. משום כך יש להפשיל בה את החבלים, מדי פעם לסרג את החבלים שנקרעו או הקשרים שהותרו ומדי פעם אף למתוח את החבלים הרפויים.