משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · מבוא · מיקום 8

מצוות ערבה כוללת מרכיבים מספר, וכולם מתוארים בפרק ד:

1. הקפת המזבח בענפי ערבה. זו הקפה סטטית, עיטור בענפים טריים שנקטפו באותו הבוקר מהמעיין במוצא. התיאור המדויק יידון בפ"ד מ"ה.

2. הקפת המזבח על ידי הציבור. לא נאמר מה החזיקו בני העם בידיהם. ייתכן שהחזיקו ארבעה מינים וייתכן שהחזיקו ענפי ערבה. "אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. אמר רבי אחא זיכר ליריחו" (ירו', פ"ד ה"ג, נד ע"ב). שאלה שנייה היא האם היה זה חלק מעבודת היום של הכוהנים או שמא השתתפו בהקפות גם ישראלים, וכוהנים בעלי מומים. מבחינה הלכתית לשני האחרונים אותו מעמד. כפי שנראה בפירושנו למשנה שני הפירושים מופיעים במקורות. ההבדל בין הפירושים מהותי: אם הכוהנים הם המקיפים – הרי שהקפת המזבח היא פרט מעבודת המקדש, אך אם משתתפים בכך ישראלים – הרי שזהו המרכיב הבולט ביותר של עבודת ה' בעלייה לרגל. עולי הרגל הגיעו בהמוניהם למקדש וכמהו להשתתף בעבודות, ולו בצורה פסיבית. בפסח הם שחטו את קרבן הפסח, וכמובן גם אכלוהו. ביום הכיפורים הם היו ערים בערב החג, ליוו את הכוהן הגדול וצפו בו בעבודתו. חלק מהנוכחים ליוו את המשלח את השעיר לעזאזל, ואת שורפי הבשר בדרכם מחוץ למקדש. הם הקשיבו לקריאת התורה של הכוהן הגדול, וכרעו כששמעו את השם המפורש³⁰מרכיב זה שנוי במחלוקת. ראו פירושנו ליומא פ"ג מ"ח. . לפי הסבר זה גם בסוכות היה להם חלק בעבודה. כפי שנראה בפירושנו מסתבר שאכן עולי הרגל הם שהקיפו. בכך נפטרת גם השאלה הקודמת: עולי הרגל באו למקדש ובידם ארבעה מינים, לפיכך ברור שהחזיקו אותם בידיהם גם בזמן הקפת המזבח.

3. חיבוט הערבה. חיבוט הערבה נעשה ביום האחרון של החג.

מצוות ערבה אינה נזכרת במקרא, וחכמים נחלקים מה מקורה³¹תוס', פ"ג ה"א; ספרא, אמור פרק טז ה"ו, קב ע"ד; ירו', פ"ג ה"ג, כג ע"ג; בבלי, לד ע"א, וראו דיוננו להלן, פ"ג מ"ג. . אבא שאול מוצא לה רמז מהמקרא; רבי יוחנן אומר שהיא הלכה למשה מסיני, ויש אף המציעים שהיא "יסוד נביאים", מונח נדיר יחסית המעניק לנוהג הוד קדומים בצד הודאה בחצי פה בכך שהוא מחודש. מחלוקת דומה מצויה לגבי ניסוך המים, אלא שלגבי ערבה מובאת הצעה נוספת שהיום הראשון הוא מהתורה ושאר הימים מדרבנן. כאמור, היום האחרון הוא אכן היום החשוב של מצוות ערבה, בניגוד לניסוך המים שבו כל הימים שווים. כך גם ברור מהמשנה שעיקרו של מנהג ערבה הוא ביום האחרון של החג, שאז הוא גם דוחה שבת, ממש כפי שעיקרה של מצוות לולב ביום הראשון (פ"ד מ"ג).

שתי המצוות שנויות במחלוקת כיתתית. צדוקים לא הכירו בניסוך המים והשתדלו שלא לקיימו. כאמור גם יוספוס אינו מזכיר את המצוות הללו בין מצוות החג, וייתכן שהוא משקף את ההלכה הצדוקית בנושא³²קד', ג 246-245. . בספרות חז"ל (תוס', פ"ג הט"ז ומקבילות) סיפור דומה על כוהן צדוקי אנונימי שניסך את המים על רגליו, עורר את זעם ההמון והותקף באתרוגים. סיפורם של חז"ל מעיד על התנגדות הצדוקים לניסוך המים. יוספוס מספר על ינאי המלך שהיה גם כוהן גדול והותקף על ידי המתפללים בעת שהקריב אחד מהקרבנות בימי הסוכות³³קד', יג 246, וראו להלן, פ"ג מ"ח. ייתכן שחז"ל כבר לא זכרו מי היה הכוהן הרשע, וייתכן שניסו לטשטש את העובדה שהיה זה המלך ולהגן מעט על כבודו. . דומה שיוספוס מספר אותו סיפור בעיקרו, אך ללא אזכור לניסוך המים שבו לא הכיר, ושני הסיפורים (של יוספוס ושל חז"ל) נסובים על אותו מעשה. עם זאת הזהות אינה מלאה, ומידי ספק לא יצאנו.

יוספוס ופילון אינם מזכירים את מנהג ערבה ואת ניסוך המים, הוא הדין בספרות בני הכת, אלא שייתכן שרק במקרה נפגעו הקטעים הרלוונטיים במגילת המקדש. לפי התוספתא התנגדו הבייתוסים לא לדין ערבה עצמו אלא רק להקפת המזבח בשבת, ואכן בספר היובלים, המשקף בדרך כלל את הלכות כת קומרן, דין ערבה נזכר. אברהם הקיף את המזבח: "ויקח אברהם ליבות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מידי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ליום"³⁴יובלים, טז לא. ספר היובלים הוא ספר כיתתי, אם כי כמובן אי אפשר לקבוע איזה פלג בדיוק הוא מייצג. . לפי תיאור זה הייתה הקפת המזבח עם ארבעת המינים, ונעשתה יום יום. על כן יש להסיק אחת משתיים: או שספר היובלים מייצג כת שהכירה במצוות ערבה, כמקובל בספרות חז"ל (בניגוד למשתמע מיתר כתבי הכת שאינם מזכירים את מצוות ערבה), או שמא גם ספר היובלים מכיר בהקפת המזבח בערבות רק בימי חול, וגם הוא התנגד להקפת המזבח בשבת. לפי הסבר זה ספר היובלים מייצג את הלכת הצדוקים כפי שהיא מתוארת במשנה. אבל תמוה מדוע לא יזכיר ספר היובלים, העסוק כל כך בחלוקה לשבע ובמשמעות השבת, את הקפת המזבח שבע פעמים ואת הקפתו בשבת במפורש.

עוד מן הראוי להזכיר את עדותו של פלוטרך על כניסה למקדש עם ארבעה מינים, אך הניסוח עמום, כמו גם ידיעותיו של סופר יווני זה. ייתכן שהוא מדבר על כניסה למקדש עם ענפים, ואולי הם ענפי הערבה³⁵פלוטרך, שאלות 6.2, וראו להלן, פ"ג מי"ב. .

איננו יודעים מתי הונהג מנהג ערבה, אך כפי שנראה להלן ניסוך המים הנזכר עמו הוא נוהג קדום, לפחות מימי ינאי, ואולי כבר מימי טיהור המקדש בשנת 164 לפני הספירה. כל התאריכים הללו הם התאריכים המאוחרים ביותר, ואין כל סיבה להניח כי ערבה או ניסוך המים אינם קדומים עוד יותר, אף שספר נחמיה אינו מזכירם.

ההדגשה שערבה וניסוך המים הם "הלכה למשה מסיני" אינה מקרית. שתי ההלכות היו, כאמור, בוויכוח כיתתי, ובמסגרת הוויכוח יוחסו לימים קדומים. המינוח "הלכה למשה מסיני" אינו בא לציין כי ערבה וניסוך המים נוסדו מסיני; אין זו הצהרה היסטורית אלא אמת תאולוגית. כלומר, אלו מצוות חשובות ובטוחות שאין לפקפק בהן. מבחינה זו אין המונח "הלכה למשה מסיני" סותר את הטענה שהמצווה היא מהתורה או מימות הנביאים. עם זאת, התלמודים כבר הבינו כי אכן "הלכה למשה מסיני" הוא תיאור היסטורי של מצווה שניתנה למשה במדבר, וראו בכך סתירה להגדרות האחרות. הניסיונות ליישב את הסתירה כבר אינם מתחום דיוננו³⁶הוא הדין במצוות ערלה בחוץ לארץ המכונה "הלכה" (סוף משנת ערלה), ורבי יוחנן מפרש שהלכה זו היא "הלכה למשה מסיני" (ירו', סוף ערלה סג ע"ב; בבלי, קידושין לח ע"ב), ואף היא מחלוקת כיתתית, ובמגילת המקדש נקבע שערלה חלה רק בארץ. ראו המבוא למסכת ערלה והנספח למסכת שביעית. .

ניסוך המים והקפת המזבח בערבה נעשו בעסק גדול. ברור שחכמים רצו שהמצוות תיעשנה בפומבי, כפי שהירושלמי אומר בפירוש (פ"ד ה"ו, נד ע"ג). לכאורה היה מקום לחשוב כי גם הפומביות קשורה למאבק הכיתתי. מצוות הבאת העומר, למשל, הייתה אף היא במחלוקת, והקצירה הפומבית "בעסק גדול" מנומקת במפורש במשנה בצורך להוציא מלבם של בייתוסים (ירו', שם). עם זאת, דומה שההנמקה הפולמוסית היא משנית. גם נטילת לולב במקדש הייתה בעסק גדול, והבאת ארבעת המינים בערב החג הייתה פומבית לא פחות מהבאת הערבה. על ארבעת המינים לא חלקו צדוקים ובייתוסים, לפחות לפי הידוע לנו. גם על מנהג ערבה שבכל יום לא חלקו הכתות השונות. יתרה מזו, גם במצוות היום של יום הכיפורים ובסדרי ההקרבה של כל יום היו מרכיבים שנקבעו כדי לעשות פומבי לדבר. הירושלמי חוזר ומדגיש שכל הפייסות וסדרי העבודה נעשו כדי לעשות "פומפי, שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש"³⁷ירו', יומא פ"ב ה"ה, לט ע"ד; פ"ב ה"ה, מ ע"א, ועוד. "רגש" התפרש כמעמד ציבורי, וראו עוד שם פ"ד ה"א, מא ע"ב. . הווה אומר, עבודות מסוימות נחשבו לטקסיות, ואחרות לעבודות שירות שאין צורך להעמידן במרכז ההתעניינות הציבורית³⁸ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"ג. . הוא הדין בדישון המנורה שנעשה בהגרלה כדי לתת "פומפי לדבר" (ירו', יומא פ"ב ה"ג, לט ע"ד) ועבודות נוספות כפרה אדומה, השקאת סוטה ועוד³⁹כגון התהלוכה של העלאת האברים למזבח (ירו', יומא פ"ב ה"ה, מ ע"א); הוצאת השקלים מקופת המקדש (ירו', שקלים פ"א ה"א, מה ע"ד), וראו פירושנו לשקלים פ"ג מ"ד. . אם כן, השאיפה לפומביות היא מרכיב חשוב בעיצוב כלל טקסי המקדש, והיא פן מרכזי בניהול חיי המקדש, כמו גם בעיצוב המבנה המפואר. מן הסתם גם הפולמוס הכיתתי השפיע על הפומביות, אך השפעתו לא הייתה מרכזית תמיד. יש להניח שהפומביות היא זיכרון היסטורי איתן. עם זאת, ובמקביל, היא גם חלק מעיצוב זיכרון המקדש כמקום מרכזי בעל טקסים מתוכננים המוניים ומפוארים⁴⁰בכך הרחבנו מעט במבוא למסכת שקלים. .

הרחבת המצווה והטרמתה (כלומר התחלה שלה לפני מועד החיוב) אופייניות למצוות המקדש. גם את יום הכיפורים מתחילים במקדש שבעה ימים קודם בהפרשת הכוהן הגדול ובתרגולו (משנה, יומא פ"א מ"א), כך גם בשחיטת פרה אדומה (משנה, פרה פ"א מ"א) וכן במעמדות נוספים. גם מצוות שאינן במקדש זכו להרחבה דומה. כך, למשל, את הפסח מתחילים בבדיקת חמץ בערב הקודם ובהפסקת מלאכה בצהריים. לשבת הוסיפו תוספת שבת ומאוחר יותר הקדימו את כניסת השבת בשעה, וכיוצא באלו מצוות נוספות. ההטרמה נעשתה להגדלת חשיבות המצווה ולהדגשת חביבותה והשמחה שבה אנו מקבלים את פניה.

רוב העדויות על מנהג הקפת המזבח מזכירות את הערבה. אך רבי יוחנן בן ברוקה מזכיר את חריות הדקל, ואותן חובטים. לפי ההקשר מדובר שם בהקפת המזבח, אך אולי הוא התכוון רק לאותו מרכיב המכונה חיבוט ערבה, שלדעתו הוא חיבוט חריות.

הערבה גדלה על המים וחבטת ערבה עשויה להתקשר לתפילה על הגשם; תפילה זו הייתה אחד ממרכיבי החג. תהלוכות עם ענפים היו מקובלות בעולם הקדום, אך לאו דווקא ערבות.

לאחר החורבן חודש מנהג חיבוט הערבה, ועל כך להלן.