משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · מבוא · מיקום 5

מצוות הסוכה מנוסחת בתורה באופן כללי: "בסֻכֹת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" (ויקרא כג מב). הציווי מופנה אל הכול. בספר דברים המצווה מנוסחת בלשון יחיד: "חג הסֻכֹת תעשה לך" (דברים טז יג). מצוות רבות בספר דברים מנוסחות בניסוח דומה: "שבעה שבֻעֹת תספר לך" (דברים טז ט); "שֹפטים ושֹטרים תתן לך" (דברים טז יח). סגנון הפנייה בציווי אופייני לספר דברים, אך התוספת וההדגשה לך באה רק באחדות מהמצוות. מספר דברים לא ברור האם המצווה מוטלת על הציבור או על היחיד. מצוות מינוי שופטים מוטלת, מטבעה, על הציבור; מצוות ספירת העומר שנויה במחלוקת חז"ל, וההלכה המאוחרת הורתה שכל יחיד ויחיד צריך לספור לעצמו. אך לפי פשוטם של דברים זו הוראה לציבור ("בית דין") שיחשב את מועד חג השבועות. כך גם מצוות סוכה.

מהתורה לא ברור האם כל אחד צריך לעשות סוכה בביתו, או שמא יש לבנות סוכה רק במקדש כשם שתקיעת שופר היא רק במקדש, וחז"ל הרחיבו אותה לכל בית כנסת ותפילת חג. ברור שחז"ל פירשו שמצוות סוכה חלה על כל אדם, ואף עיצבו אותה כאילו הייתה גם מצוות "לא תעשה". כל אדם צריך לבנות סוכה, בכל מקום צריך לבנותה, ואסור לאכול ואולי אף לישון מחוץ לסוכה. דומה שחז"ל ראו בכך פרשנות פשוטה לתורה, ולא הרחבה של מצוות המקדש. כל זאת בניגוד למצוות תקיעה בשופר. חז"ל הורו לתקוע בכל מקום, אך לא טענו כי זו פרשנות לתורה, אלא ראו בכך הרחבה של מצוות המקדש. הם סברו שבסמכותם להורות על הרחבה מעין זו, ולא העמידוה כפרשנות אלא כחידוש⁷ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"א-מ"ב. . כפי שנראה להלן, חז"ל הרחיבו את מצוות הישיבה והגדירו מצווה נוספת לבנות סוכה.

אין בתנ"ך עדויות על שמירת חג הסוכות הלכה למעשה, אך הידיעות מימי בית שני רבות. בספר נחמיה מסופר על חידוש חגיגת חג הסוכות ובניית הסוכות: "וישבו בסֻכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא" (נחמיה ח יז). אי אפשר לראות בדברים עדות מלאה כי בימי בית ראשון לא הכירו כלל את מצוות הישיבה בסוכה, אך עבור שבי הגולה היה בכך חידוש. שבי הגולה בנו את הסוכות ברחבת המקדש ובבתיהם: "ויעשו להם סֻכות איש על גגו ובחצרֹתיהם ובחצרות בית האלהים" (שם טז). שבי ציון הבינו, אפוא, שמצוות סוכה חלה על כל אדם, אך הדגישו את בניית הסוכות בחצר המקדש.

בעל מגילת המקדש מייצג, כידוע, את הלכות כתות מדבר יהודה, והוא מדגיש את בניית הסוכה בחצר המקדש: "ועל גג השלישית תעשה עמודים ומקורים בקורות מעמוד אל עמוד מקום לסוכות"⁸מגילת המקדש, דף מב, 12; ידין, מגילת המקדש ב, עמ' 127-126, וראו עוד שם, שורה 17. בעמ' מד מוזכרת חלוקת הסוכות לשבטים, שהיא כמובן תאורטית, שהרי החלוקה לשבטים כבר לא נהגה הלכה למעשה. . אין הוא מזכיר כל מצווה לבנות סוכה בבית. אמנם החיבור קטוע, וכמו כן עניינו בעיקר במקדש, אך יש בדבריו רמז לכך שבני הכת סברו שמצוות סוכה היא בהר הבית בלבד. בברית דמשק נאמר שאסור לאדם הגר בסוכה להוציא ממנה דבר בשבת. היו שפירשו זאת לעניין חג הסוכות, ומכאן שההלכה הכיתתית הבינה שכל אדם בונה לעצמו סוכה ליד ביתו⁹שיפמן, הלכה, עמ' 120-118; ברית דמשק, יא 9-7. , ברם למעשה אין המגילה מדברת בהכרח על חג הסוכות אלא על מציאות שגרתית ביותר של מגורים רגילים בסוכה. טבעי הוא שעבור חוקרי הלכה נועדה סתם "סוכה" לקיום מצוות סוכה. ברם, במציאות יש לסוכה תפקידים נוספים והיו שהתגוררו בסוכות, דרך קבע, או בעונה החמה, ללא קשר למצוות סוכה. בני הכת עצמם התגוררו בסוכות או במערות, ואין להתפלא שהם מנסחים את הלכותיהם לפי מציאות חייהם. נראה, אפוא, שבני הכת סברו שהישיבה בסוכה היא חלק ממצוות עלייה לרגל.

ההגבלות על גודל הסוכה נלמדו מן המקדש¹⁰פ"א מ"א; תבורי, מועדים, עמ' 161. , ברם דומה שאין ללמוד מכאן שבעיני חכמים הסוכה קשורה למקדש. המקדש שימש מקור השראה למצוות רבות, וגם דיני עירובין ומלאכות השבת נקשרות למקדש. אין בכך כדי ללמד על קשר פנימי בין השניים, אלא על זיקה שעיקרה סמלית או ספרותית, מעין השראה ותו לא.

זולאי פרסם פיוט המדגיש את בניית הסוכות בהר הבית: "עשות סוכה בהר הבית בהבאת עלי זית"¹¹זולאי, פיוטים, עמ' 562. . ברם, פיוט מאוחר זה ודאי אינו מבטא הלכה כיתתית. הוא מתאר, בלשון כללית, את הנוהג בראשית התקופה הערבית להתכנס בסוכות על הר הזיתים, כנגד הר הבית. ודאי שבהתכנסות זו נבנו סוכות, אך הדבר לא נועד לצמצם את בניית הסוכות ברחבי אזורי המגורים. עם זאת, יש בפיוט ביטוי לתפיסה הפשוטה הכורכת את בניית הסוכה גם עם עלייה לרגל (תמונה 1 הר הזיתים).

המדרש התנאי דורש: "חג הסוכות¹²כך בנוסח הדפוס, אף שבתורה "סכת" בכתיב חסר. תעשה לך שבעה ימים – להדיוט" (ספרי דברים, קמ, עמ' 193), זאת אף שהפסוק המקביל העוסק בשבועות נדרש ההפך: "שבעה שבועות תספר לך – בבית דין" (ספרי דברים, קלו, עמ' 191)¹³לעומת זאת, בעל מדרש התנאים סבור שאמנם "תספר" משמעו ספירה בבית דין, אבל "ספירת כל אחד ואחד מנין? תלמוד לומר תספר לך" (מדרש תנאים לדברים, טז ט, עמ' 93). בעל תורת כוהנים לומד זאת מהפסוק בספר ויקרא "וספרתם לכם"; ראו ספרא, אמור פרק יב ה"א, ק ע"ד. . את מצוות הספירה של היחיד הוא לומד מ"וספרתם לכם" (ויקרא כג טו). בעל המדרש מדייק את הדרשה מן הכתוב, לשון היחיד "לך" (דברים טז ט), ולשון הרבים "לכם" (ויקרא כג טו). גם אם הדרשה היא דיוק מן הכתוב, היא נדרשת כנראה כדי להוציא מלבם של בני הכת. שהרי משעה שידוע לנו שהיו שהדגישו את בניית הסוכה דווקא בהר הבית הדרשה מקבלת משמעות חברתית-דתית. גם בעל תורת כוהנים דורש: "יכול תהא חגיגה וסוכה לגבוה תלמוד לומר חג הסוכות תעשה לך...", והוא מסיק לבסוף: "חגיגה לגבוה וסוכה להדיוט" (ספרא, אמור פרשה יב ה"ג, קב ע"ב). אם כן, הסוכה אינה כקרבן ואינה מצוות ציבור אלא מצוות היחיד.

על ביצוע המצווה הלכה למעשה בימי הבית השני ניתן ללמוד מעדותו של יוספוס: "ואותה שעה משמש ובא החג שבו מקימים סוכות לכבוד אלוהים..."¹⁴קדמ', יג 304. גם פילון מתאר אותו מאורע ומדגיש את הישיבה בסוכה. ראו נגד פלקוס, 116. . בהמשך שם מסופר על עלייה לרגל למקדש; המדובר בשנות השישים שלפני מניינם. כמו כן: "החג אשר בו חוק לכל היהודים להקים סוכות לכבוד האלוהים"¹⁵מלח' ו, ה ג, 300. .

מהתורה משמע שהמצווה היא לשבת בסוכה, וכך גם אנו מברכים היום רק על המצווה לשבת בסוכה. בספרות חז"ל ניכרת הרחבה של המצווה. המרכיב הראשון היה היחס לסוכה עצמה. בספרות התנאית הסוכה והכנתה נידונות כמצווה בפני עצמה: יש לבנות את הסוכה מתוך כוונה לקיום המצווה, כשם שכל המצוות "צריכות כוונה", כלומר יש לבצען מתוך מודעות לכך שזו מצווה. במקביל יש לברך על בניית הסוכה¹⁶ראו דיוננו להלן, פ"א מ"א. . כך בהלכה התנאית הארץ-ישראלית. אמוראי בבל ריככו מגמה זו ופסקו שאין לברך על בניית סוכה. ההלכה שסוכה ישנה פסולה שייכת למכלול זה, וכפי שנראה במקרה זה התקבלה, לפחות במישור העקרוני, גישתם המחמירה של בית שמאי שסוכה ישנה פסולה¹⁷שם, שם. . גם במגילת המקדש מחייבים בנייה של הסוכות כל שנה מחדש¹⁸עמ' מב 13-12. , כדעת בית שמאי, ואולי אף בצורה מחמירה יותר.

ביטוי אחר למרכיב זה של הצורך לבנות סוכה, ולא רק לשבת בתוכה, יש במדרש הקובע שאין אדם יוצא ידי חובה בסוכתו של חברו. בכך הושג מעין שוויון בין ארבעת המינים ("לולב") ובין סוכה. זו דעתו של רבי אליעזר, וחכמים חולקים וקובעים שיוצא אדם בסוכתו של חברו (ספרי דברים, קמ, עמ' 194; בבלי, כז ע"א; לא ע"א). רבי אליעזר היה כידוע "שמותי", מממשיכי בית שמאי, ונראה שאף הלכה זו שלו היא מהלכות בית שמאי, או לפחות באותו כיוון רעיוני. עם זאת, להלכה זו של בית שמאי לא נותר שריד, והיא קשה לביצוע. אין היא מתאימה לתנאים של עלייה המונית לרגל, ואף לא לביקור משפחות הדדי בימי החג.

חז"ל קבעו את מידות המינימום של הסוכה ואת מידותיה המרביות, קבעו מאילו חומרים תוקם ועסקו בשאלות דומות. רוב המגבלות (ההלכות) חלות על בניית הסכך, וכאילו הוא עיקר הסוכה והדפנות הם אמצעי עזר שניתן לבצעו כמעט בכל צורה ומכל חומר¹⁹הלכות הסוכה והסכך נידונות בעיקר בפרקים א-ב, וראו תבורי, מועדים עמ' 163-162. . זו גם הסיבה שסוכה שאין לה סכך (כצריף) פסולה (פ"א מי"א).

לפי המקרא יש מצווה כללית לשבת בסוכה, מונח שמכיל את החובה לסעוד ולישון. חכמים הרחיבו את המצווה על עשיית הסוכה עצמה. תפיסה זו היא משל בית שמאי, ובית הלל מתנגדים לה. ברם, בניגוד למצב הרגיל התקבלו קווים מההלכה של בית שמאי לדורות, אף אם ההלכה עצמה כבית הלל (ראו פירושנו לפ"א מ"ג). אכן החובה העיקרית היא לגור בסוכה, וחכמים פירשו שהכוונה בראש ובראשונה לאכילה בתוך הסוכה, ואכילה משמעה רק סעודת קבע. הגדרת מצוות האכילה נדונה בפ"ב מ"ו. בנוסף לכך תבעו חכמים לישון בסוכה כדרך קבע²⁰לטעמי המצווה ראו תבורי, מועדים, עמ' 159-157; לישיבה בסוכה ראו שם, עמ' 172-168. . הלכות רבות וסיפורים עוסקים בהלכות השינה בסוכה. מעבר לכך דרשו חכמים שאדם ירבה לשבת בסוכה, גם ללא חובה מוגדרת (פ"א מ"ג). הם גם תבעו שישיבה לסעודה תהיה ממושכת ולא ביקור חפוז, שלא יהיה יוצא "מסוכה לסוכה" (בבלי, כז ע"א). כך גם פירשו חכמים את הצו המקראי "בסֻכֹת תשבו – כעין תדורו" (ספרא, אמור פרק יז ה"ה, קג ע"א), ותבעו שהסוכה תהיה יציבה, גדולה ונאה דיה למגורים. במדרש יש אף תביעה שיהיה אדם מטייל בסוכה (ספרא, שם). האמוראים בתורם הוסיפו גם את התביעה שיהיה אדם "משנן בסוכה" (בבלי, כח ע"ב). הוספה זו אופיינית לספרות אמוראים שכללו את לימוד התורה כמרכיב בכל מעמד, מצווה ואירוע, פרטי או ציבורי.

בגלות אירופה התערערה חובת המגורים בסוכה ועקב תנאי האקלים הצטמצמה לחובת סעודה, וזאת בהתאם להלכה שאם המגורים בסוכה (או האוכל) הופכים למטרד, עקב השמש או הגשם, הדבר מהווה עילה שלא לגור בסוכה (פ"ב מ"ט). באירופה התפתח פטור כללי משינה בסוכה, אך הדבר כבר חורג מתחום דיוננו בהלכה התלמודית.

הלכות סוכה הן פשוטות למדי, וחכמים קבעו רק כללים מעטים המגבילים את בנייתה. מרבית ההלכות בנושא מתייחסות לבניית הסכך; הוא נחשב ללב הסוכה וכל פגם בו פוסל את הסוכה. משנה ד בפרק א סודרת שני כללים לסכך כשר: אינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. ברם, עיון בפרטי הדינים מוכיח כי היו מגבלות נוספות, כגון שלא יהיה מחובר לארץ. ראינו כי ספק אם מגבלה זו נקבעה בימי התנאים (פ"א מ"ד). כן נקבע שאסור שהסכך ייראה כדומה לכלי, אף אם אינו מקבל טומאה. הווה אומר, הכלל היה שהסכך לא יהיה כלי; המונח "מקבל טומאה" הוא מונח קרוב, אך יש מקרים שחפצים הם כלי ואינם מקבלים טומאה כגון פשוטי כלי עץ (שפודים או ארוכות המיטה – פ"א מ"ח). מעבר לכך, דומה שהייתה מגבלה נוספת שלא נוסחה כהלכה נורמטיבית והיא שהסכך והסוכה יהיו מכובדים, שלא ייעשו מאוכל ולא מחפצי פסולת.

את הסוכה קישטו בחפצים שונים, ובמקביל אנו שומעים על מאמץ שנעשה שארבעת המינים יהיו נאים: " 'ואנוהו' רבי ישמעאל אומר וכי אפשר לבשר ודם להנות לקונו אלא אנוה לו במצות אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה..."²¹מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשירה ג, עמ' 127; מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, טו ב, עמ' 79-78; בבלי, שבת קלג ע"ב. . אמנם הרשימה במדרש כוללת מצוות נוספות, אך דומה שההדר מודגש במיוחד במצוות חג הסוכות. כך אנו שומעים על קישוט הסוכה: "תלה בה אגוזין הפרסקאות ורמונים וגלוסקאות פרכילי ענבים ועטרות של שובלין כשירה, לא יאכל מהן אפילו ביום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן שיאכל מהן בחג מותר" (תוס', פ"א ה"ז; בבלי, י ע"א; יג ע"ב ועוד). המדובר בתליית מוצרים מן החי כקישוט, ואין לאכול מהם כי בכך הם הפכו לחלק מהסוכה. אין ספק שתליית הפֵרות הללו נחשבה למעשה קישוט, והא ראיה שפרות אלו משמשים גם כקישוט לעבודה זרה. נראה, אפוא, שאלו היו חומרי קישוט מקובלים²²תוס', תמורה פ"ד ה"ד, עמ' 555; משנה, עבודה זרה פ"ד ה"ב. ממקורות אלו משמע שזה היה מנהג מובהק של עבודה זרה לתלות מפֵרות אלו, או את כולם יחד. ניתן אולי אף להגדיר את השימוש בהם בסוכה כהשפעה של מנהגי עבודה זרה. . נראה שגם פרישת הסדין בסוכה לא הייתה רק לצורך הגנה אלא גם כנוי לסוכה (פ"א מ"ג).

גם על המצווה להדר בארבעת המינים אנו שומעים ממקורות רבים. עצם הקביעה שלולב יבש פסול או שאתרוג יבש פסול נובעת מסיבה זו (פ"ג מ"א-מ"ג). במקביל אנו שומעים על עשירים שאגדו את ארבעת המינים בגימוניות של זהב (פ"ג מ"ח), ואף זה ביטוי לרצון להדר. דומה, אפוא, שהשאיפה להדר במצוות מצאה לה ביטוי מרכזי בסוכות. משום מה דווקא בחג זה הדגישו את המצווה להדר. יש להניח שהביטוי המקראי "פרי עץ הדר" היווה מקור השראה לתפיסה זו.