משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · מבוא · מיקום 6

ארבעה מינים (איורים 1, 2)

מצווה עיקרית שנייה היא ליטול ארבעה מינים. המונח שהכתוב המקראי משתמש בו הוא "ולקחתם לכם" (ויקרא כג מ). התורה מתארת את ארבעת המינים במונחים מעורפלים במקצת: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפֹת תמרים וענף עץ עבֹת וערבי נחל" (שם). יוספוס מספר על ארבעת המינים, וברור שעבורו הם אחד ממרכיבי החג²³קד', יג 372. . במקום אחר²⁴קד', ד 246-245. הוא מזכיר את החג ואינו מזכיר את ניסוך המים ואת שמחת בית השואבה, וגם לא ערבה.

לעומת זאת פילון אינו מזכיר את ארבעת המינים. אין ספק שדברי יוספוס מייצגים את ההוויה בארץ ישראל, והא ראיה הופעת הלולב וארבעת המינים במטבעות ובאגרות בר כוכבא²⁵ועל כך ראו אופנהיימר, בר כוכבא. . לכאורה היה מקום לטעון שבתפוצות היו ארבעת המינים נפוצים פחות, בגלל הקושי הרב להבטיח אספקה שוטפת של לולבים. אמנם על קושי זה אנו שומעים במקורות (ראו פירושנו לפ"ג מ"א), אך דווקא במצרים אין כל קושי למצוא לולבים או אתרוגים. מכל מקום, בממצא האמנותי מן התפוצות ארבעת המינים מופיעים לעתים קרובות, ואין מקום לחשוד שמא לא היו מוכרים²⁶חכלילי, סמלים בגולה, עמ' 356-348. . ייתכן גם שהחלטתם של חכמים להחיל את מצוות לולב על המדינה לא התפשטה מיד בתפוצות, וסמלי האמנות הקדומים מתארים את המקדש. רק מאוחר יותר התפשטה המצווה גם בתפוצות.

לתנאים ולאמוראים היה ברור מהם ארבעת המינים, ובכך לא נחלק אדם. עם זאת, מצינו דרשות רבות המנמקות מדוע "כפֹת תמרים" הן דווקא לולב, או מדוע "פרי עץ הדר" הוא דווקא אתרוג²⁷ריכוז הדרשות מצוי בתורה שלמה לספר ויקרא כג מ. . ריבוי הדרשות השונות המבוססות על שפות שונות (ארמית, עברית ויוונית) מעיד עד כמה אין אלו פירושי פשט. הדרשות אינן משכנעות כשלעצמן, ונראה שלא מהן למדו חכמים מהם ארבעת המינים. ארבעת המינים נקבעו כנראה במסורת, וחז"ל ניסו לעגנה בפסוקי המקרא, בבחינת "אסמכתא בעלמא". המדרש מודה בכך במפורש: "ומי פירש להן לישראל ארבעת מינין הללו שהן אתרוג, לולב, הדס וערבה – חכמים, שנאמר 'והמה חכמים מחוכמים' " (ויקרא רבה, ל טו, עמ' תשיג). המדרש אמנם אינו תולה את הדברים ישירות במסורת אלא בכוח הפרשני ה"מחוכם" של חכמים, אך יש בכך הודאה שהמידע על זיהוי ארבעת המינים אינו מצוי בפשט המקראות.

ארבעת המינים נזכרים בספר נחמיה, בספר היובלים, ביוספוס ובקדמוניות המקרא. רשימת המינים אינה אחידה. אמנם חלק מאי האחידות נובע מתרגומי הצמחים; במעבר של ספר היובלים מעברית (או ארמית) ליוונית וקופטית השתבשו שמות הצמחים, ואף על פי כן דומה שהרשימה אינה אחידה. ספר היובלים מערב את מצוות לולב עם מצוות ערבה (להלן), כפי שאולי קרה גם בקדמוניות המקרא. מכל מקום, קדמוניות המקרא מזכיר חמישה מינים וביניהם האתרוג ו"פרי עץ הדר", משמע שפרי עץ הדר אינו אתרוג, ושאולי יש להביא מינים נוספים. בספר מכבים נזכר מעמד טיהור המקדש שנקבע כנגד הזמן שבו נמנע מהעם לחוג את חג הסוכות. שם נמנים "ענף עץ עבות, ענפי הדר וכפות תמרים"²⁸מכבים ב י ז. , אך הערבה חסרה, אולי במקרה. דרך אגב באה בפסוק זה לידי ביטוי הדעה שארבעת המינים הם אחת ממצוות המקדש, וזו עדות לתקופה שלפני הרחבת המצווה על פני כל הארץ (להלן).

השאלה היא עד כמה קדומים הזיהויים המוכרים לנו, וליתר דיוק ממתי הם מוכרים. בספר נחמיה, נחמיה אומר לעם במסגרת ההכנות לחג: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבֹת לעשֹת סֻכֹת ככתוב" (נחמיה ח טו). לא נאמר שם שאלו נועדו לארבעת המינים, אלא לבניית הסוכה או לסכך. אבל הקרבה לרשימת המינים בולטת. עוד משתמע ש"ענף עץ עבֹת" אינו הדס, שכן אלו נמנים לחוד. חז"ל אמנם ידעו לתרץ ולהסביר שהדס לסוכה וענף עץ עבות ללולב, כלומר שמדובר באותו מין, אבל לסכך די בהדסים פשוטים, וללולב יש צורך להדר אחר הדסים נאים במיוחד (משולשים?) (ירו', פ"ג ה"ב, נג ע"ד). זהו, אגב, המקור הקדום להקפדה הרבה בבחירת ארבעת המינים, מנהג שאנו מכירים ממקור ארץ-ישראלי זה ואין לו עדות מקבילה במקורות הבבליים. גם המקורות התנאיים מדברים כמובן על כך שיש לבחור פרי נאה, ופרות או ענפים דלים נפסלו, אך ההדגשה על הקפדה בבחירה מתגלה במקור הארץ-ישראלי הזה.

כל הפסולים הם רק ביום טוב ראשון (ירו', פ"ג הי"ג, נד ע"א ומקבילות), שכן רק אז נטילת לולב היא מהתורה. בפועל, מי שיש לו ארבעה מינים ביום הראשון ימשיך, כמובן, להשתמש בהם כל ימי החג, אך ההגבלות ההלכתיות חלות רק על היום הראשון. פסוקי המקרא בנושא אינם מכריעים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפֹת תמרים וענף עץ עבֹת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וחגֹתם אֹתו חג לה' שבעת ימים בשנה" (ויקרא כג מ-מא). מצוות הלקיחה היא רק ביום הראשון, אבל השמחה והחג הם שבעה ימים. המילים "וחגתם אתו" עשויות להיות נקראות "וחגותם אֹתו" – את החג, או "וחגותם אִתו" – עם הלולב. כך או כך, בסוף ימי בית שני נטלו את הלולב כל שבעת הימים במקדש. בשלב שני החילו את המצווה על כל המדינה (פ"ג מי"ב, וראו פירושנו לה), ואז זכה היום הראשון למעמד עדיף. ייתכן שבתחילה חגגו גם במקדש את מצוות לולב רק יום אחד, אך משלב זה לא נותרו עדויות.

לפי ההלכה התנאית אין נטילת הלולב מוגבלת לבית הכנסת. ברור שעיקר נטילת לולב הייתה בתפילה, אך מצפים ממי שלא נטל בבית הכנסת ליטול לולב בביתו (להלן, פ"ג מ"ט). עם הלולב הלכו כל היום (תוס', פ"ב ה"י), אם כי כמובן מי שעבד או למד השאיר את הלולב בביתו.

הלולב והאתרוג גדלו במטעים מסודרים כעצי פרי לכל דבר. הערבה גדלה ליד הנחלים כצמח בר. עם זאת אנו שומעים בבבל על "מגדלי הושענה" (בבלי, לז ע"א); אין הם מגדלי הערבות (ערבות גדלו בר בצדי נחלים) אלא הגודלים אותם, כלומר קולעים אותם, ונראה שהם קלעו יחדיו את הערבות שנוטלים במסגרת ארבעת המינים, או לשם חביטת ערבה. בארץ ישראל, בבבל ובמצרים לא היה כל קושי להשיג את ארבעת המינים. ניתן להניח שבארצות רחוקות יותר היה קושי להשיג את האתרוג, אבל זה היה פרי שנמכר ושווק. אמנם פעם אחת נזכרים בני כרכי (הים) שהיו להם לולבים או אתרוגים ישנים בלבד: "מעשה באנשי כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן בשעת הדחק. אמרו לו אין שעת הדחק ראיה" (תוס', פ"ב ה"ט; ירו', פ"ג ה"א, נג ע"ג)²⁹ראו פירושנו לפ"ג מ"א. . מן הסתם היה קשה עוד יותר להשיג לולבים באזורים ובארצות שבהם התמרים נדירים. הלולב אינו פרי, ואין טעם לשווקו ולמכרו בשוק, על כן היו בתפוצות מקומות שלולבים היו נדירים בהם ביותר. מן הסתם התפתחה לצורך זה מין מערכת שיווק יהודית של סוחרים שהעבירו חפצי מצווה אלו לארצות שאליהן נסעו.