משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · מבוא · מיקום 3

בימי בית שני נידונה הנזירות ארוכות. בן סירא קובע ששמואל היה נזיר (בן סירא מו יג). מבחינתו יש בכך מעלה גדולה, ובדיוננו (פ"ט מ"ה) התחבטנו האם זו פרשנותו לכתוב, או נוסח המקרא שעמד לפניו. במעמד המצפה המתואר בספר מכבים מעמיד יהודה את הנזירים שאינם יכולים להשלים את נזירותם, ושוב התיאור הוא של צדיקי עולם המקיימים מצוות ה' וראויים לסיוע מהקב"ה (מכבים א ג 49). פילון מקדיש לנזירים סדרת דיונים. במסגרת דיוניו בחוק היהודי¹על החוקים, א 254-247. הוא מגדיר את הנזירות כ"נדר גדול", נדר שבו מקריב אדם את עצמו לאחר שכבר הקדיש לאל מרכושו. את קרבן החטאת שמביא הנזיר הוא מסביר בכך שייתכן שהנזיר חטא. לאחר מכן הוא מקדיש את רוב הדיון לקרבנות, שעבורו הם מרכיב מרכזי בנזירות. בכך כמובן יש סתירה פנימית. הנזיר מביא אפוא לא מעצמו אלא קרבנות בהמה, ורק גילוח השׂער ושרפתו הם מעין תחליף לקרבן אדם, שכן קרבן כזה איננו ראוי ואיננו רצוי.

יוספוס מקדיש לנזירות שני סוגי דיונים. הראשון הוא דיון עקרוני במסגרת סיכומי המצוות שלו, והשני סיפורים פרטניים על נזירות. בקדמוניות ד 72 הוא מזכיר את הנזירים בהקשר אחד עם האומר "ערכי עלי"; הוא רואה בנזירות נדר של קדושה, וברור שלדעתו הפעולה חיובית ורצויה. בניגוד להלכה הוא מדגיש שהשׂערות ניתנות לכהנים ואינן נשרפות, ברם דומה שהכוונה שהן ניתנות למקדש, וכי מה כבר יכולים הכהנים לעשות בשׂערות.

יוספוס מספר ששמשון היה נזיר רגיל (קד', ה 278-277). תיאורו את שמשון הוא של דמות שנויה במחלוקת שקלקלה את מעשיה. אפשר שהגדרתו כנזיר ממעיטה מדמות הנזיר, מאידך גיסא אין הוא חורג מהמסופר במקרא. הוא אמנם שיפוטי יותר מהמפורש במקרא, אך השיפוט משתמע מפשט הכתובים. כנגד זה שמואל איננו מתואר כנזיר, כפי שנעלה בפירושנו לפ"ט מ"ה. הוא מספר על נזירותה של ברניקי ועל אגריפס הראשון שמימן את הקרבנות לנזירים רבים (מלח', ב 314-313; קד', יט 294). בתיאורים אלו עדות להתפשטות הנזירות, אך לא למידת ההערכה אליה. על תופעה זו של מימון קרבנות נזירים נעמוד להלן.

בירושלים נתגלו שתי כתובות קבר, האחת של חנניה בן יהונתן הנזיר והאחרת של חנניה בן הנזיר.²אביגד, נזיר; נוה, עברית. הכתובת בעברית, ברם אי אפשר ללמוד מממצא יחיד על כך שהנזירים הקפידו על שימוש בעברית. האזכור מעיד על גאוות בני המשפחה באביהם הנזיר, ובעיקר על תדירות התופעה. עם זאת, מובן שאחוזת קבר אחת איננה מעידה רבות (איור 1).

חוקרי הברית החדשה ניסו למצוא הד לנזירות באוונגליונים, אך דומה שאין שם הד למונח "נזיר". ישו מתבטא בקשר לשתיית יין,³מרקוס יד 25; טו 23. אך אין בכך ראיה לנזירות. גם המונח "נוצרי" איננו מלמד על נזירות אלא על מוצאו מנצרת. לעומת זאת יוחנן המטביל מתואר כנזיר,⁴לוקס א 15. ומוסב עליו הפסוק המצוטט בפראפרזה "יין ושכר אל ישתה", אם כי המונח "נזיר" נעדר.

במעשי פאולוס יש סדרה של התייחסויות לנזירות. הוא נוסע עם עקילס הנזיר, עקילס מגלח את ראשו בדרך, וכפי שנראה לא הייתה חובה לגלח בירושלים (להלן).⁵מעשי השליחים יח 18. המשפט מבטא גם את התפיסה שתיתכן נזירות בחוץ לארץ, אבל את הקרבן יש להביא בארץ. בבואו לירושלים גם הוא מקבל עליו לממן ארבעה נזירים.⁶מעשי השליחים כא 27-23. עוד נזכיר שמסורת נוצרית מאוחרת מספרת שיעקב אחי ישו היה נזיר.⁷הגסיפוס אצל אווסביוס, היסטוריה כנסייתית, ב כג.

מבין החיבורים הלא־יהודיים ראוי להזכיר את פלוטרך⁸פלוטרך, שאלות 4.6.2; שטרן, סופרים, א, עמ' 553, 558. המזכיר נוהג יהודי של הימנעות יחידים משתיית יין לתקופה מסוימת, ומקובל במחקר להניח שהכוונה לנזירים. תיאורו של פלוטרך מאוד לא מדויק והמידע שבידיו היה עמום אבל הוא מכיר את התופעה, או שמע עליה, אם כן הרי שהייתה זו תופעה בולטת בחברה היהודית.⁹ראו עוד צ'יפי, נזירות, עמ' 191: השערות הארוכות של הנזירים מבליטות אותם, אבל בחודש ימים אין לכך ביטוי חיצוני. על ברניקי מסופר שכנזירה הלכה יחפה (אולי רק בעת העלייה לרגל, ככל עולה רגל רגיל). אולי נזירים גם לא חפפו ולא הסתרקו כחלק מן הביטוי המוקצן וההתבלטות.

כל האזכורים הללו מלמדים שתופעת הנזירות הייתה נפוצה בימי הבית. הם מצטרפים לסיפורי הנזירות שבספרות חז"ל שאותם נבחן להלן. עוד אנו לומדים שאין בהם שמץ של הסתייגות מהנזירות: או שהתיאור ניטרלי, או שיש בו התלהבות מקדושתם ומסגפנותם של הנזירים.

הנזירים נדרשו לשמור על טהרה. בתורה ובהלכה אין רמז באשר לחומרת הטהרה שעליה שמרו. לכאורה כל השומרים שומרים על טהרה באותה צורה. אבל במבוא למסכת חגיגה ראינו שהיו סוגים שונים של טהרה (חולין, תרומה, קודש, חטאת). במבוא למסכת פרה נוסיף עוד פרטים רבים על השוני בהתנהגות האופיינית לקבוצות המחמירים השונות. משנה מקרית במסכת כלים מלמדת על אופייה של שמירת הטהרה של הנזירים. המשנה מספרת "וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע" (כלים פ"ו מ"ב) – אם כן הנזירים בירושלים החמירו החמרה יתרה בדיני טהרה, ובישלו את מזונם בכירה מאולתרת שאיננה מקבלת טומאה. המנהג המקומי מחמיר, אפוא, יותר מההלכה הפורמלית. משנתנו מצטרפת לעדויות על הווי הנזירים בירושלים. נזירים אלו בלטו בשׂערם הארוך והמתינו באזור המקדש עד שיימצא תורם שיממן את קרבנם. החומרה היתרה אינה הלכתית, אלא מעידה על אימת הטומאה וההחמרה האופייניות למסכת פרה,¹⁰ראו המבוא למסכת פרה. וכנראה גם להתנהגותם של הנזירים.