משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · מבוא · מיקום 4

מבחינתם של חז"ל הנזירות היא תופעה היסטורית שכבר איננה קיימת בימיהם. לפי ההלכה אין נזירות בזמן הזה. ואכן, בכל תולדות ישראל לא נודע על המשך של הנזירות. היו אנשים שנטלו על עצמם לא לשתות יין, אך לא את כל נדרי הנזירות. אמנם הרמב"ם פסק שנזירות נוהגת שלא בפני הבית (הלכות נזירות פ"ב ה"כ), אבל בפועל לא שמענו על תופעה זאת אלא במקרים מיוחדים וחריגים. הראב"ד, בהערותיו לרמב"ם, מניח שאסור לנדור בנזיר בזמן הזה. המשנה מספרת לתומה על נזירים שעלו מן הגולה מיד לאחר החורבן ומצאו את בית המקדש חרב (פ"ה מ"ד). כפי שהסברנו את המשנה הכול יודעים שאין נזירות לאחר החורבן, והמחלוקת היא רק האם נדר הנזירות מחייב התרת חכם או בטל מעצמו. לכל היותר טוענים חכמים שעל הנזיר להשלים נזירות עולם, אבל ודאי שאין לנדור בנזירות לאחר החורבן, ואכן, לא שמענו על נזירים בזמן המשנה והתלמוד (מלאחר החורבן). מסכת נזיר מצטרפת, אפוא, למסכתות המספרות על העבר, בימי הבית, עם מסכתות יומא, ביכורים, זבחים, מנחות וכיוצא באלו. עבורנו זו הזדמנות מיוחדת לראות מה נותר בזיכרון הקולקטיבי של חכמי ישראל מימי החורבן, ובכך נעסוק להלן.

בספרות התנאית אין התייחסות אחידה לשאלה האם הנזירות היא מידה טובה או בלתי ראויה. על שמעון הצדיק מסופר: "אמר שמעון הצדיק: מימיי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום, וראיתיו אדמוני עם יפה עינים, וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תילים תילים. ואמרתי לו בני מה ראיתה להשחית את השיער הנאה הזה? ונם לי רבי רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבובייה שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי וביקש לאבדיני מן העולם. אמרתי לו רשע אתה מפחז בדבר שאינו שלך?! עלי להקדישך לשמים. והרכנתיו בראשי ואמרתי לו בני כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל עליך הכתוב אומר 'איש או אשה כי יפליא לנדֹר נדר נזיר להזיר לה' '... סבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרין. מכיון שנודרין מתוך הקפדה סופו לתהות, מכיון שהוא תוהא נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. וזה מתוך יישוב נדר, ופיו ולבו שווין" (תוספתא נזיר פ"ד ה"ז; ירושלמי נדרים פ"א ה"א, לו ע"ד; נזיר פ"א ה"ח, נא ע"ג; וראו בבלי נדרים ט ע"ב). המילים "סבר שמעון..." הן תוספת אמוראית המבטאת את הסבר האמוראי למעשה. ברם, הסבר זה משתמע כבר מדרך הסיפור הקדום. שכן העובדה שהנזירות היא נזירות אמת משכנעת את החכם (הכהן הגדול) לקבל את הנזירות. מהסיפור התנאי משמע ששמעון מתנגד לנזירות באופן כללי, יש בסיפור ביקורת לא על עצם הנזירות אלא על רוב הנזירים שחכמים הכירו. הסיפור מופיע רק במקור תנאי. לשונו קדומה וארץ־ישראלית מדוקדקת ("נם" במקום אמר, "שאוב", "מפחז" וכו'), וייתכן שהתגנבו לתוכו מוטיבים מאוחרים. כלומר עמדת חכמים לאחר החורבן כאשר הנזירות כבר לא הייתה קיימת בפועל. ועוד יצוין שההתנגדות היא לנזירים ולא לעצם הנזירות. הנזירות עצמה ראויה, ובתנאי שתהיה בדרך "הפלאה" ולא מתוך "הקפדה".

מדרש תנאי אחר מדבר בשבח הנזירות: "כל ימי נזרו קדוש הוא לה', מפני שנזר דרך פרישות וטהרה נקרא קדוש ולא עוד אלא ששקלו הכתוב כנביא שנאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים (עמוס ב', יא)" (ספרי זוטא פ"ו ח, מהד' הורוויץ עמ' 242).¹¹בתרגום נאופיטי לדברים לג טז מתורגם נזיר כחסידא.

מסורות תנאיות אחרות שונות במידת מה. בתוספתא מסופר על החסידים הראשונים: "שחסידין הראשונים היו מתנדבין נזירות שאין המקום מספיק להביא שגגה על ידיהן היו מתנדבין נזירות בשביל שיביאו קרבן" (נדרים פ"א ה"א). יש בכך הסבר כיצד ניתן להביא קרבן חטאת. זאת מתוך ההנחה שאין להביא חטאת ללא חטא מוגדר. שכן החסידים אינם חוטאים ומנועים עקב כך מהבאת קרבן חטאת. אין כאן חטא, אלא מצווה, והחסידים רוצים היו להביא קרבן חובה. אין בספרות התנאית ביטוי לעמדה המנוגדת המיוחסת לשמעון הצדיק ולרבי שמעון. רבי שמעון סבור שהנזיר הוא חוטא, ועל כן לא ייתכן שחסידים שרצו להביא חטאת נדר בנזיר, כפי שאומר אביי בסוגיה: "אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי". ומשמע שרבי יהודה האומר "חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושין? עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום" סבור שהנזיר אינו נקרא חוטא. עם זאת רבי אליעזר טוען: "מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד,¹²בבא בן בוטא נהג לפי העמדה שיום הכיפורים מכפר על כל החטאים, ראו דיוננו ביומא פ"ח מ"ח. לדמותו של חכם קדמון זה וזיקתו המיוחדת למקדש ולהבאת הקרבנות ראו פירושנו לחגיגה פ"ב מ"ב. החסידים הנזכרים הם בני קבוצת החסידים שהיו שכבה מובדלת מחכמים בשולי בית המדרש או מחוצה לו, ראו ספראי, אנשי מעשה. אמר המעון הזה אלו היו מניחים לי הייתי מביא אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לספק" (כריתות פ"ו מ"ג). אשם תלוי מביאים על חטא בספק. המחלוקת בין רבי אליעזר לתלמיד תלמידו (רבי שמעון), היא האם רשאי אדם להביא אשם תלוי, גם ללא ספק מוגדר (רבי אליעזר), או שהוא רשאי רק אם נוצר ספק של ממש. בבא בן בוטי (בוטא) מהלך בשיטת רבי אליעזר.

במשנה עצמה מובא משפט סתום: "כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמר כלום" (נדרים פ"א מ"א). כפי שראינו בפירושנו למשנה זו ובציטוט הירושלמי לעיל הרי התלמוד הבין שאם אמר "כנדרי רשעים" זהו נדר תקף, משום שמי שנודר או נוזר (או נשבע) הוא רשע. פירוש כזה מביע הסתייגות תנאית ברורה מנדרים ומנזירות. ברם, בדיוננו גם הצענו פירוש אחר. אפשר שהאמוראים רצו לתלות במשנה התנגדות לנדרים, כולל לנזירות. ברם, המשנה עצמה איננה מבטאת התנגדות כזאת.

כפי שראינו במבוא לנדרים תנאים ואמוראים הסתייגו נחרצות מנדרים, ובעיקר מנדרי שכנים שהם נדרי הבל. אין להסיק מכאן שהתנגדו גם לנזירות, וכפי שציטטנו מצינו גם ביטויים תנאיים בשבח הנזירות. כללו של דבר, רק בפי האמוראים אנו שומעים בבירור על עמדה שלילית נגד הנזירות, והיא שנויה במחלוקת. אבל בספרות התנאית, כמו בתנ"ך, מצינו כמעט רק שבחים לנזיר. כך למשל, בברייתא שבבבלי רבי שמעון אומר במפורש שהנזיר חוטא: "ר' שמעון אומר: לא נדרו בנזיר, אלא הרוצה להביא עולה - מתנדב ומביא, שלמים - מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה - מתנדב ומביא, אבל בנזירות לא התנדבו, כדי שלא יקראו חוטאין, שנאמר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש".¹³ראו עוד צ'יפי, נזירות, עמ' 188, ושם דיון בעמדת ניוסנר בנושא. דעה זו מיוחסת לתנא, אך מופיעה רק בספרות האמוראית.

במעשה שמעון הצדיק שהבאנו ראינו שאין הסתייגות מעצם הנזירות, אלא רק מטיבם של הנזירים עצמם. ביטוי חד יותר לשניות ביחס לנזיר יש במדרש ספרי במדבר (פיסקא ל, מהד' הורוויץ עמ' 36): "וכפר עליו. מאשר חטא על הנפש, [ר' אלעזר הקפר אומר¹⁴שם החכם חסר בציטוט המדרש בילקוט שמעוני, אך מופיע בנוסח כהנא, מדרשי הלכה, עמ' 206. ] וכי על איזו נפש חטא זה, שצריך כפרה, על שציער נפשו מן היין. והלא דברים ק"ו ומה אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה קל וחומר למצער נפשו על כל דבר. ר' ישמעאל אומר בנזיר טמא הכתוב מדבר שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש שנטמא למתים", אבל במקבילה בספרי זוטא נוסח מעט שונה: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, משום טומאת המתים. ר' שמעון אומר מאשר חטא על הנפש משום שחטא על נפשו" (ספרי זוטא ו' יא, מהד' הורוויץ עמ' 243). דברי רבי שמעון אינם ברורים, הבבלי פירש שרבי שמעון סבור כשמעון הצדיק, ומתנגד לנזירות,¹⁵כפי שפירשנו, לדעתנו שמעון הצדיק איננו מתנגד לנזירות עצמה, אלא לנזירים כפי שהם מוכרים לו בימיו. אך הניסוח התנאי עצמו עמום, וניתן לפרשו אולי אחרת.

קרוב לוודאי שכך יש לפרש גם את התוספתא (פ"א ה"א): "שחסידים הראשונים לא היו מתנדבין נזירות שאם ירצה להביא עולה יביא שלמים יביא תודה וארבעה מיני לחמה יביא. לא היו מתנדבין נזירות מפני שהן צריכין כפרה שנ' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". גם כאן הדברים אינם מפורשים מה החטא על הנפש, ולמה זו סיבה שלא לקבל נזירות. אפשר לפרש את המשפט בצורות שונות, אבל הפירוש הפשוט הוא שהחטא הוא עצם הנזירות. אמת! ההסתייגות מנזירות מיוחסת לחסידים ראשונים, ולא לסתם אדם. אך על כל פנים התנא איננו רואה בחסידות מעלה.

ביטוי ברור לשניות ביחס אל הנזיר יש בתלמוד הבבלי. מובאת שם מחלוקת מדוע מביא הנזיר חטאת, האם מכיוון שחטא בעצם נזירותו, או משום החשש שמא נטמא בשגגה: "אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין...רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'...".¹⁶תענית יא ע"א; נדרים י ע"א; נזיר יט ע"א; בבא קמא צא ע"ב. בירושלמי יש מחלוקת דומה, והיא נמסרת בשם תנאים: "מתניתא דרבי יודה, דתני בשם רבי יודה חסידים הראשונים מתאוין להביא קרבן חטאת, לא היה המקום מספיק בידם חט והיו נודרים בנזיר בשביל להביא קרבן חטאת. רבי שמעון אומר חוטאים היו, שהיו נודרים בנזיר, שנאמר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', חט זה על נפשו שמנע עצמו מן היין" (נדרים פ"א ה"א, לו ע"ד). הבבלי מרחיב את ההתנגדות לסיגוף לא רק לנזירות אלא גם לתענית. עוד נעיר שהירושלמי מתנסח אחרת מהתוספתא. בתוספתא מייחסים לחסידים הראשונים התנגדות לנזירות. ובירושלמי רבי שמעון מתנגד לנזירות, ומאשים את החסידים על כך שהסתגפו.

אם כן בימי הבית השני לא מצאנו התנגדות לנזירות, ודומה שזו הייתה נערצת על הכול. בדברי תנאים מחלוקת על היחס לנזירות (והתנגדות כמעט מוחלטת לנדרי הבל), ובתקופת האמוראים הפן המתנגד שולט.

בשולי הדיון נעיר עוד שתי הערות. 1. מבחינת המקרא ספק אם החטאת באה רק על חטא. גם היולדת מביא קרבן חטאת. וגם שם מתלבטים חז"ל מה הסיבה לקרבן (איזה חטא חטאה האישה בעצם הלידה)¹⁷ראו המבוא למסכת נידה. 2. הדיון על הנזירות קשור ליחסם של חכמים לעצם הסיגופים. אורבך טען שיהדות חז"ל התנגדה לסיגופים. פרדה טען כנגדו שההתנגדות לסיגופים איננה מוחלטת, ויש בהלכה חובת סיגופים, והערצתם. בנוסף לכך היו נוהגים עממיים ואישיים שראו בסיגופים דרך נאותה לעבודת ה'.¹⁸אורבך, סיגופים, פרדה, סיגופים. אכן הדוגמאות שהביא פרדה נכונות, אך השאלה היא מהי התמונה הכללית. לדעתנו חז"ל אכן הסתייגו מריבוי סיגופים, אך לא שללו אותם מכל וכל. לעומת זאת בציבור היו לדרך חיים זו תומכים רבים יותר, והיו אישים שדגלו בדרך זו. עסקנו בכך מעט במבוא למסכת תענית. היחס לנזירות מדגים את היחס לסיגופים. ובמקרה זה חכמים המסתייגים מסיגופים מצאו עצמם במילכוד, הרי התורה מאשרת ואולי אף ממליצה על דרך זו.

כאמור, חכמים לא חידשו את מוסד הנזירות לאחר החורבן. הם אמנם לא ביטלו אותו, וניתן לנדור בנזיר גם היום. אך למעשה אין דרך לסיים את הנזירות, בגלל הצורך להביא קרבן. בפועל נוהג זה שרווח בימי בית שני, כמעט חוסל. דומה שבכך הביעו חכמים והחברה היהודית את עמדתם השלילית כלפי הנזירות.

כידוע, דיני טהרה המשיכו לשרור לאחר החורבן, והעובדה שאי אפשר להביא קרבנות לא הייתה צריכה לגרום להפסקת הנזירות. גם גר צריך להביא קרבן, וחכמים לא נמנעו מלגייר גרים וקבעו שהגר יפריש כסף תמורת קרבנו,¹⁹ירושלמי שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב; בבלי ראש השנה לא ע"ב; כריתות ל ע"א. ולפי מסורת חז"ל אפילו תקנה זו בוטלה. היולדת צריכה להביא קרבן, ולא עלה על הדעת לאסור לידה. גם המצורע מביא קרבן, ודיני נגעים נהגו כנראה לאחר החורבן.²⁰על כך נדון, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במבוא למסכת נגעים. הוא הדין בכפרה. גם לכפרה הוצעו ונמצאו תחליפים להבאת הקרבן, ויהודי זוכה בכפרה עם חזרה בתשובה, צדקה, יום כיפור ושאר הדרכים המנויות בפרק האחרון ביומא (יומא פ"ח מ"ח). לעומת זאת דין סוטה בוטל אחרי החורבן, אך כנראה בוטל, או שהתנגדו לקיומו, כבר לפני החורבן.²¹ראו המבוא למסכת סוטה. אי־חידושה של מצוות נזיר מלמד שחכמים (החברה היהודית) הסתייגו מעט מנוהגי הנזירות, או אולי הם תפסו את עיקר הנזירות כהתחייבות להבאת קרבן, וממילא אי אפשר להביא קרבנות בזמן הזה.

אם כן, התנהגות החברה היהודית (או ההלכה) בפועל כלפי הנזירות מעידה על היעדר הערצה ועל התרחקות מדרך זו. עם זאת, מבחינת ההלכה, הנזירות לא נאסרה. רק פה ושם מצאנו בתולדות ישראל יחידים ומיוחדים שהגדירו עצמם כנזירים.