משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · מבוא · מיקום 7

הלכות נזירות הן חלק ממערכת רחבה יותר הכוללת נדרים, הקדש, שהוא נדר כסף למקדש, ערכין ונדרי קרבנות למקדש (פ"א מ"א; פ"ב מ"ד). לכל נושא הוקדשה מסכת נפרדת הדנה בפרטים המיוחדים לו. הנזירות מיוחדת בכך שהיא נדר שבמונח אחד נכללים בו שלושה נדרי פרישות (להלן) וקרבנות. הנזיר אסור בשתיית יין, אסור לו להיטמא ולא להתגלח (פ"ו מ"א, מ"ה). חכמים נחלקו מה דינו של מי שנדר מאחד מאלה, האם התכוון לכלל הנזירות או רק לנדר מוגבל (פ"ב מ"ד). השאלה היא טכנית ותאורטית, שכן לאדם הנוזר ברור היה מה כוונתו ומה מגמתו.

מבחינה הלכתית הנזירות מתחילה בהצהרה של הנודר "הריני נזיר", או בשימוש באחד מכינויי הנזירות הנמנים בתחילת המסכת. לפחות חלק מלשונות הנזירות ומכינוייה משקפים מן הסתם את לשון הבריות שהשתמשו בכל מיני כינויים כדי שלא "לחלל" את השם הקדוש עצמו (ראו פירושנו להלן פ"א מ"א). יש להניח כי עצם ההעמדה שלפיה הנדר מתחיל בהצהרה פומבית, "אמירה" כלשהי, היא מלאכותית. הנזירות התחילה בראש ובראשונה בהחלטתו של פלוני לנהוג בעצמו בנזירות, להימנע מכל איסורי הנזיר. רק ניסוחם המשפטי של חכמים קושר את ההתחלה להצהרה מנוסחת בדווקא.

ההחלטה להיות נזיר באה כאות תודה על הצלה, או כתפילה לרפואה או להצלה (לעיל), ומן הסתם גם כנדבת לב ללא סיבות לשם שמים. עוד אנו שומעים על חסידים שנזרו כדי להתחייב בקרבנות החובה של הנזיר (תוספתא נדרים פ"א ה"א). הנזירות ננדרת לעתים קרובות באופן סתמי, "הריני נזיר", ללא הגדרות ומגבלות, על כן נדרשו חכמים להחליט מהי קצובת הזמן הסתמית וקבעוה לשלושים יום. כבר התורה מדברת על קצובת זמן, "עד מלֹאת הימִם אשר יזיר לה' " (במדבר ו', ה), אבל ההחלטה שסתם נזירות היא שלושים יום היא תורה שבעל פה. אפשר שהקביעה מושפעת מהמגמה לקצר בנזירות. אמנם מי שרוצה רשאי להאריך, אך עליו להביע את רצונו במפורש, אחרת הנזירות היא קצרה בלבד.

לפי דברי חכמים את הנזירות רשאי להתיר חכם (פ"ה מ"ד; פ"ד מ"א, אמנם באזכור זה לא נאמר מיהו המתיר), ויש גם מקרים ולשונות שאינם תופסים כלל ואינם מחייבים אפילו היתר. אך כל אלו פתרונות נדירים, ובדרך כלל על אדם לממש את נדרו. עם זאת, לא נקבע תוך כמה זמן עליו לממש את התחייבותו. חז"ל מעמידים את השאלה כשאלה משפטית, וכאילו יש מי שיכול לתבוע את מימוש הנדר. ברם, יש להניח כי גם הפעם זו העמדה משפטית בלבד. בפועל הייתה ההחלטה אישית, וגם מימוש הנזירות הוא אישי. עם זאת הבעל רשאי כמובן להפר את נדרה של אשתו, ומשנה אחת אף מעניקה את הזכות להפר נדר שמטיל האב על הקטן לקרובים (פ"ד מ"ו).

כאמור, לפי דעת חז"ל רשאי הבעל להפר את נזירות אשתו, אך אם לא הפר לה הוא חייב להשתתף בקרבנות. אמנם המשנה מדברת גם על מקרים שבהם היא מביאה את הקרבנות מרכושה (ראו פירושנו לפ"ד מ"ד), אך אם אין לה הרי שהבעל מתחייב בהם, או שיפר את הנזירות במועד המתאים. מכל מקום, ההחלטה על נזירות נחשבה להחלטה חשובה ובעלת משמעות שיש להחליט עליה בכובד ראש, מתוך כוונת אמת (פ"ב מ"ג כפי שנפרשה להלן). וכן משמע מדברי רבי טרפון כפי שנפרשם "לא ניתנה נזירות אלא להפלאה" (פ"ד מ"א) כפי שנפרש יתר התנאים מסכימים לעיקרון אך חולקים בדין המעשי. בעקבות זאת מתעוררת מחלוקת תנאית קדומה בין בית שמאי ובית הלל בדבר נזירות שנידרה בתנאי של הבל, או בטעות (פ"ג מ"א; ומ"ה ואילך כפי שנפרשם). והארכנו בכך במקומו.

חז"ל עוסקים רבות, בעקבות התורה, במצב שהנזיר נאלץ להפסיק את נדרו, אם משום ששתה יין בטעות ואם משום שנטמא. בתורה כתובות הנחיות מפורשות מה חייב הנזיר, ולמעשה ההלכה התנאית עוקבת אחר הנחיות המקרא.

גילוח הנזיר הוא המינוח לסיום התקני של חובת הנזירות. כבר התורה מתארת מעמד ציבורי הכולל תגלחת חגיגית של השׂער ושרפתו, והקרבת קרבנות. פילון רואה בשרפת השׂערות מעין קרבן לה' (לעיל). לאחר מכן מכין הנזיר את קרבנו (פ"ו מ"ט) במעמד חגיגי למחצה בחצר המקדש (כנראה בלשכת הנזירים), ומביא את קרבנותיו. כאמור, המשנה מתארת שבמקדש שכנה לשכת הנזירים: "דרומית מזרחית – היא היתה לשכת הנזירים. ששם הנזירין מבשלין את שלמיהן ומגלחין את שערן ומשלחים תחת הדוד" (מדות פ"ב מ"ה). תיאור זה מתאים ללשון המקרא ויוצר טקס ממושך המתחיל בגילוח, שרפת השֵער, הכנת הקרבן וההקרבה עצמה. הנזיר מסיים את מפעל הנזירות בהוד והדר ובפומבי. כל באי המקדש מלווים בהערצה את הגיבור המסיים את חובות הנזירות, מעין מלח שסיים בהצטיינות את מסע ההפלגה.

תיאור חז"ל וההלכה מגמדים מעט את המעמד. את הגילוח ניתן לעשות גם במדינה (פ"ו מ"ח), ואין רמז לכך שהשׂערות הן קרבן, אדרבה, ראינו שבספרות התנאית, לפחות בספרות מלאחר החורבן, יש גם נימות של הסתייגות מהנזירות. אם הגילוח איננו במקדש הרי שאין טעם שהנזיר יכין את מנחותיו במקדש אלא הוא מביא אותן מוכנות, או קונה אותן במקדש.⁴²מנחת נזיר אינה מנויה בין המנחות שניתן לקנות במקדש (שקלים פ"ה מ"ג). הבאת הקרבן היא כמובן מעמד חגיגי, והנזיר או הנזירה עומדים בפתח המקדש ומניפים את הקרבן להוד ותפארת, אך המעמד נקצץ וקוצר בהרבה.

כפי שאמרנו לעיל היה גילוח הנזיר עול כלכלי כבד, ומן הסתם עשירי העיר תמכו בנזירי הקודש ומימנו עבורם את הגילוח וזהו אולי הרקע למעשה על אודות שמעון בן שטח (בראשית רבה פרשה צא ד-ה, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1115 וכן פ"ב מ"ה). דוגמה לכך מצויה בחיבור לא יהודי. שם מציעים זקני העדה לפאולוס להראות את זיקתו ליהדות (ולהטעות בכך את ההמון היהודי). הדוגמה להפגנה כזאת של נאמנות למורשת האבות היא לממן את קרבנותיהם של ארבעה נזירים.⁴³מעשי השליחים כא 24. התנדבות זה הפכה למצווה בפני עצמה ואפשרה לעילית הכלכלית להיות שותפה במצוות ובכבוד החברתי הנלווה אליה.