משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · מבוא · מיקום 3

נפתח בהצגת המערכת ההלכתית המקובלת בספֵרות חז"ל. לפי פרשנותם של חכמים שלושה מעשרות ושתי תרומות הן:

תרומה גדולה – ניתנת לכוהנים, ונדון בה במבוא למסכת תרומות. שיעורה, לפי חז"ל, אחד מארבעים או אחד משישים, אך מדין תורה שיעורה בכלשהו.

מעשר ראשון – ניתן כל שנה ללוויים. חובת הבעל להרים את המעשר, וחובת הלוי להרים ממנו תרומת מעשר (להלן). המעשר הוא חול (להוציא את תרומת המעשר), ממילא אם אכל הבעל עצמו את המעשר עבר על מצוות הרמת מעשרות, והוא חייב ללוי חובת ממון, אך לא אכל קודש. זו ההלכה הפסוקה, ולהן נעלה מעט קולות אחרים הרואים במעשר קודש.

תרומת מעשר – מה שמרים הלוי, כלומר מעשר מן המעשר, ודינו קודש כתרומה.

מעשר שני – מפרישים מיתר היבול; 90% ממנו (או מעט פחות) הוא קודש, ויש להעלות אותו לירושלים ולאכלו שם בטהרה. אנו נדון בו במבוא למסכת מעשר שני. המעשר השני ניתן בשנים א, ב, ד, ה במחזור שבע שנות השמיטה.

מעשר עני – מפרישים בשנים ג, ו, במחזור שבע שנות השמיטה. המעשר הוא חול וניתן לעניים. במקורות יש מעט דיונים על מעשר עני, ונדון בו להלן.

פֵרות שלא הורמו מהם מתנות אלו הם טבל, וההלכה ברורה: "האוכל את הטבל, אפילו אינו מחוסר אלא תרומה גדולה בלבד, מעשר ראשון, ומעשר שיני, ואפילו מעשר עני, הרי זה חייב" (תוס', מכות פ"ד ה"ד, עמ' 442). בפועל יש בספֵרות חז"ל גם קולות המקלים בעונש, אך האיסור ברור.

בספֵרות ימי בית שני תופסת חובת הפרשת תרומות ומעשרות מקום מרכזי. כמעט אין חיבור שאין בו אזכור למצוות אלו, וניכר שאלו היו חשובות לסופרים ולקוראים. פילון מדבר על המצוות הללו פעמים רבות¹על מתנות כהונה באופן כללי – על החוקים, א 75-68. מעשרות – על החוקים, א 131; על המידות הטובות, 95. תרומות – על החוקים, ד 97. שביעית – על עשרת הדברות, 162; על החוקים, ב 71; שם, ד 215; על המידות הטובות, 97. שמיטת כספים – על החוקים, ב 71. עומר – על עשרת הדברות, 160; על החוקים, ב 176-171. ביכורים – על עשרת הדברות, 161. חלה – על החוקים, א 131. כלאיים – על החוקים, ד 211-203 (כל סוגי הכלאיים). בכורות – על החוקים, א 135. , וכן יוספוס²שביעית – קדמוניות, ג 281; יא 338; שם 343; יב 378; מלח', א 39; קד', יג 343; יד 206-202; שם 476; טו 7. מעשרות – נגד אפיון, 188; חיי יוסף, יב; שם, טו; קד', ד 205; קד', יא 182; קד', יד 245; קד', כ 181, שם 206-207. כלאי בגדים – קד', ד 208. ערלה – קד', ד 220. כרם רבעי – קד', ד 227. כלאי הכרם – קד', ד 228. לקט ופאה – קד', ד 231. מעשר שני – קד', ד 241-240. וסופרים אחרים. בעל ספר טוביה, למשל, רוצה להדגים את צדקותו וטוען שהפריש מעשרות כהלכה (טוביה א ה-ח); ברור שבעיני המחבר הפרשת מעשרות היא מאפיין של חיי צדקות כהלכה. בנוסף לכך הוא מזכיר את הנאמנות למקדש (שהפרשת מעשרות היא ביטוי לה), ואת אכילת לחם גויים. לעומת זאת אין הוא מזכיר מרכיבים נורמטיביים אחרים כשמירת שבת, פסח או מצוות מרכזיות אחרות. נראה שלפנינו עדות לרגישות המיוחדת של שכבת הכוהנים והמנהיגות היהודית לשאלת המעשרות. עבור הכוהנים הרמת מעשרות אינה רק מצווה אלא צורך חברתי קיומי, והמקורות החיצוניים, המקורבים למנהיגות הכוהנית, היו ערים במיוחד למצווה זאת. ייתכן גם שריבוי העדויות מלמד שהפרשת מעשרות לא הייתה מקובלת על הכול ורבו הנמנעים מלהרים מעשרותיהם. מצב זה יצר לחץ כלכלי שביטוי לו הן המימרות הרבות בנושא.

מהמקורות של ימי בית שני עולות שתי מסקנות עיקריות:

1. כוהנים קיבלו את המעשרות ולא הלוויים. הטיעון המקראי היה, מן הסתם, שהכוהנים הם בכלל בני לוי.

2. מקובל היה להעלות את המעשרות והתרומות למקדש ולחלקם שם לכוהני המשמרת ולצוות הקבע של המקדש. במקביל נזכרת גם הרמת מעשרות ברחבי המדינה, ואין סתירה בין שתי הקביעות הללו. במישור העקרוני מותר היה להרים מעשרות ברחבי המדינה, וכך נהגו רבים, אך אלו שעלו לרגל השתדלו לבוא עם תרומותיהם ומעשרותיהם. כפי שהעלינו במבוא למסכת חגיגה לא כל היהודים עלו לרגל. אמנם רבים קיימו את המצווה והעליות לרגל היו מעמד המוני, אך רבים גם נמנעו מלעשות זאת. אדם עלה פעם בחייו או כמה פעמים, וביתר הפעמים הרים מעשרות בעירו.

כאמור, העדויות להפרשת מעשרות הלכה למעשה רבות, כבר בחיבורי התנ"ך המשקפים את ימי בית שני.

בימי נחמיה חידש העם את התחייבותו להעלאת מעשרות. כפי שנראה להלן היו בספֵרות האמוראית שראו בכך קבלה מחודשת של חובת מעשרות, מתוך ההנחה שמדין תורה בטלה חובת מעשרות. מכל מקום, נחמיה אומר במפורש: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבתינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה. ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכרות בנינו ובהמתינו ככתוב בתורה ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלהינו לכהנים המשרתים בבית אלהינו. ואת ראשית עריסתינו ותרומתינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ומעשר אדמתנו ללוים והם הלוים המעשרים בכל ערי עבדתנו. והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים והלוים יעלו את מעשר המעשר לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר. כי אל הלשכות יביאו בני ישראל ובני הלוי את תרומת הדגן התירוש והיצהר ושם כלי המקדש והכהנים המשרתים והשוערים והמשררים ולא נעזב את בית אלהינו" (נחמיה י לה-מ).

אם כן, תרומה גדולה ותרומת מעשר תובאנה ללשכה במקדש, היא בית האוצר, ושם תחולקנה לכוהנים, ואילו המעשר יינתן ללוויים ברחבי הארץ. שבע פעמים נזכרת הבאת המעשרות לבית ה', ומספר החזרות, והשימוש במספר המקודש שבע, הם רמז לחשיבות העניין. בפועל אנו שומעים על לשכה גדולה במקדש שבא מכנסים את המעשר: "מצות הלוים והמשררים והשוערים ותרומת הכהנים" (נחמיה יג ה). אם כן, גם כאן רק המעשר שהלוויים נותנים מגיע למקדש. נחמיה מספר עוד שהעם התרשל בהרמת מעשר הלוויים (נחמיה יג י) ונחמיה התרעם על כך והגיע למצב שבו "וכל יהודה הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות" (נחמיה יג יב). אם כן, כתגובה להתרשלות העם הוחלט להביא גם את מעשר הלוויים למקדש כדי למנוע מצב שבו הרמת התרומה נעשית ברשות הפרט, בתקווה שהפומביות תוביל ליתר בקרה. מצב זה משתמע מדברי הנביא מלאכי. מלאכי מתלונן שבני ישראל אינם מביאים את "המעשר והתרומה" (מלאכי ג ח), ותובע להביא את המעשר אל בית האוצר (שם ט). האבחנה בין המעשר והתרומה נאמרת במפורש, ולכאורה יש להסיק שרק את המעשר צריך להביא לאוצר, אבל ייתכן גם שהמעשר הנזכר בפסוק ט הוא קיצור של "המעשר והתרומה" שבפסוק הקודם. בדברי הימים מתואר שגם בימי חזקיהו מביאים את המעשר לבית ה' (דברי הימים ב לא ב-ו), וקרוב להניח שהדברים משקפים את הנוהגים של ימי בית שני, כפי שנקבעו לאחר המהפך שחולל נחמיה.

הבאת המעשרות לבית ה' מעניקה להנהגת המקדש כוח רב עד למאוד. הנהגת המקדש מגיעה בכך לשליטה בהמוני הלוויים והכוהנים מחד גיסא, ומאפשרת לתעל חלק גדול מההכנסות לקבוצת ההנהגה של כוהני ירושלים. ספר נחמיה מנמק את השינוי במצב שנוצר כשבני העם נמנעו מלהרים מעשרותיהם. מסתבר שנחמיה פעל מהנימוק שנמסר בכתוב, אבל התוצאה הייתה שכוחה של הנהגת המקדש גדל עד למאוד.

כפי שאמרנו, בימי בית שני קיבלו את המעשרות בפועל הכוהנים ולא הלוויים, זאת אף שבספר נחמיה עדיין מודגש שאת המעשר מקבלים הלוויים. ייתכן שהשינוי קשור לריכוז המעשרות בבית המקדש. מעת שהופקדה חלוקת המעשרות בידי הנהגת המקדש נישלו הללו את הלוויים והעבירו כמות גדלה והולכת של מעשרות לכוהנים שהיו מקורבים להם. תופעה זו של "גזל תרומות" וריכוזן בידי המנהיגות הכוהנית תשוב ותיזכר להלן.

בהמשך ימי בית שני נזכרים המעשרות בזיקה לכוהנים, ולעתים בזיקה לבית המקדש. פילון אומר בפשטות שהמעשרות מובאים למקדש (על החוקים, א 153). בעל ספר חשמונאים מספר שבזמן שירושלים הייתה בידי היוונים והמקדש היה מחולל ערכו טקס במצפה ובו: "ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות ויעמידו את הנזירים ויקראו בקול גדול אל השמים מה נעשה לאלה ואנה נוליך אותם, ומקדשך נרמס ונטמא..." (חשמ' א, ג מט-נא). אם כן, סתם מעשרות מגיעים למקדש ובהיעדרו אין להיכן להובילם. קשה להעמיד את הדברים במעשר שני בלבד, ומכל מקום גם את המעשר השני אין צורך להביא למקדש. כן יוצא ממקורות נוספים³יהודית יא יג; טוביה א ה-ח שצוטט לעיל ועוד, וראו תרגום השבעים לשמואל א א כה. בעל קדמוניות המקרא, יד ד, מדבר אף הוא על מתן המעשרות לה', "לתת לי ממעשר פירותיהם", ושוב הדברים הולמים יותר מתן מעשרות למקדש. ראו על כך אלון, מחקרים א, עמ' 92-83; אופנהיימר, מעשרות. על העלאת חלה לירושלים ראו במבוא למסכת חלה. .

יוליוס קיסר העניק להורקנוס ולבניו את הזכות לגבות את המעשרות (קד', יד 203). יש חוקרים שראו בכך אישור למקדש ולהנהגתו לגבות מעשרות⁴אופנהיימר, מעשרות, עמ' 74; אלון, מחקרים א, עמ' 88. , אבל מקור זה אינו יכול לקדם את המחקר. ניתן להסביר שהאישור הוא רק לזכותה של המדינה לגבות מעשרות והתשלום אינו מגיע להורקנוס ככוהן גדול, אלא להורקנוס המלך. מעבר לכך, אין ביטחון שהמינוח היווני מתכוון למעשר ההלכתי ולא לסתם תשלומי מס אזרחי לשלטון⁵ראו עוד קד', יג 51; יד 195; 208. .

במקביל אנו שומעים גם על איסוף מעשרות ללא זיקה לירושלים. כך, למשל, כאשר הגיע יוספוס לגליל לא ניצל, לדבריו, את זכותו לאסוף תרומות (חיי יוסף, יב ו).

כאמור, אנו מניחים ששני הנוהגים שררו במקביל. לא היה חוק קבוע שחייב את הבאת המעשרות למקדש, אך היה נוהג עממי להביא את המעשרות והתרומות בעת העלייה לרגל. בדרך זו ייושבו כל המקורות ואלו שיובאו להלן. בימי נחמיה הובאו התרומות למקדש ונחמיה חידש גם את העלאת המעשרות למקדש. חידושים אלו יכולים היו לצאת לפועל ביהודה הקטנה של ראשית ימי בית שני. התחום היהודי היה מצומצם, פחות מיום הליכה מירושלים, וניתן היה לתבוע את הבאת מתנות הכהונה והלווייה למקדש. עם גידולה של ממלכת יהודה השתנה המצב והחוק פינה את מקומו לנוהג שלא הקיף אלא חלקים מהציבור (איור 1).

יוספוס מתלונן עוד על כוהנים גדולים ששלחו את עבדיהם לאסוף "מעשרות" מהגרנות ובכך עשקו את המוני הכוהנים בכפרים⁶קד', כ 181, והשוו שם, 206. על תופעה זו של ניסיונות מצד הנהגת המקדש להזרים את התרומות לבני שכבתם על חשבון הכוהנים הפשוטים אנו שומעים ממקורות נוספים. ראו, למשל, תוס', מנחות פ"י הי"ט, עמ' 533; זבחים פי"א הט"ז, עמ' 498. . מהמשפט ניתן ללמוד על נוהג קבוע לחלק את ה"מעשרות" בגרנות ועל כוהנים גדולים האוכפים אותו באלימות. ייתכן שה"מעשרות" הנזכרים אינם מעשרות אלא דווקא תרומות, זאת מכיוון שבספֵרות חז"ל מודגש שאת התרומה מחלקים על הגורן, וזאת מסיבות שונות שסקרנו במבוא למסכת תרומות. הצעה זו חושפת אפשרות לחלוקה מעניינת. את התרומה חילקו בשעת הגורן, אבל את המעשרות, שאת הבאתם השהו, היו רבים מביאים למקדש.

על רקע זה יש לחזור למשנה האחרונה במסכת מעשר שני (פ"ה מט"ו), שם מסופר על יוחנן כוהן גדול שביטל את הודיית המעשר. בפירושנו למשנה נצביע על הפרשנויות האפשריות, וייתכן שהמשנה רומזת לא לתיקון הלכתי אלא להסדר של ריכוז המעשרות במקדש, או נכון יותר על הנחיה לרכז את המעשרות במקדש ולחלקם במרוכז לכוהנים.

הערנו על היתרונות שהפיקה הנהגת הכוהנים מריכוז המעשרות במקדש, עם זאת מן הראוי להדגיש שבכך הקנה המקדש מיוקרתו להרמת המעשרות. בתודעה העממית התקשרה הרמת מעשרות למעשה הקרבת הקרבנות. מן הסתם, לפחות על עולי הרגל, השפיע הדבר בצורה ממשית.

במהלך הסקירה הצבענו על העדויות לריכוז המעשרות במקדש והסברנו שאת רובן יש להבין כעדויות לנוהג עממי ולאו דווקא לחוק או להלכה. יש גם להניח שבזמן שיהודה הייתה קטנה היה ריכוז המעשרות במקדש אפשרי יותר. יש גם להניח שאם היה חוק או לחץ שלטוני היה הדבר בימי השלטון החשמונאי, שהרי הורדוס או השלטון הרומי לא היו תומכים בחוק כזה.

הספֵרות הכיתתית מציגה גישה דומה. בעל ספר היובלים מדגיש שאת המעשרות יש לתת לכוהנים, ואף רומז שאלו אמורים להשתמש בו במקדש, וכך מסיים הציווי: "והוא נתן לכוהניו לאכול ולשתות בשמחה לפניו" (יובלים יג כה-כו). עד כאן העדות קרובה לזו המשתמעת מיתר החיבורים שהבאנו. לגבי מעשר שני קובע ספר היובלים שאין להשהות את אכילת המעשרות ויש לתתם כל שנה, כל גידול בסיום עונתו (לב יג). אבל כל זאת לגבי מעשר שני, וייתכן שאת המעשר הראשון צריך להביא למקדש, או אף שצריך לגבות אותו במסודר על ידי המקדש. לעומת זאת, בעל מגילת המקדש שומר על רוח הכתוב במקרא ומחייב את נתינת המעשרות ללוויים⁷מגילת המקדש, עמ' ס; ידין, מגילת המקדש, כ"א עמ' 126-125. . ברם יש להבין את המימרה כסיכום של המקרא בלבד, וקשה ללמוד ממנו על מדיניותם של בני הכת.

עד עתה עסקנו באלו שהרימו מעשרות, ברם רבים נמנעו מכך לא רק בימי נחמיה אלא גם בשלהי ימי הבית השני, ובאלו נעסוק להלן.