משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · מבוא · מיקום 4

הזיקה שנוצרה בין הרמת תרומות ומעשרות (בעיקר הרמת מעשרות) ובין המקדש פגעה ביוקרתם של המעשרות לאחר חורבן המקדש. אם העלייה לרגל הייתה מועד נוח להרמת מעשרות, הרי שחורבן המקדש אמור היה לשמש כגורם מעכב. לשם מה יש להרים מעשרות כשהמקדש חרב? ההלכה לא ראתה את הדברים כך, ולדידם של חז"ל ברור שיש להמשיך בהרמת תרומות ומעשרות לא רק כזכר למקדש אלא כמצווה עצמאית. בספֵרות המשנה והתלמוד מובאים מעשים וסיפורים רבים על הפרשת מעשרות הלכה למעשה, וקשה למצוא בהם נימה של הסתייגות מהמצווה. חוקר אחד ניסה ללמוד על התלבטות באשר לתוקפה של מצוות מעשרות, וזאת מתוך ההיקש למצוות שביעית. ברם להשוואה זו אין מקום, וודאי שאין לה עדות במקורות.

ההבדל בין שביעית למעשרות היה עקרוני. אכן היו התחבטויות באשר להמשך קיומה של מצוות שביעית בדורות התנאים. בדור יבנה קיימו בנאמנות את המצווה, ולאחר מרד בר כוכבא פסקו השלטונות מלהכיר במצווה כסיבה להקלת מס והקושי לשמרה גבר והלך. חכמים הגיבו בהבנה חלקית ובנכונות להקל בהלכות שביעית, כמובן במסגרת ההלכה המקובלת⁸ראו על כך במפורט במבוא למסכת שביעית; ספראי, שביעית. . שונה היה מצבן של הלכות מעשרות. כבר בימי התנאים הראשונים לא הקפיד רוב העם על המצווה, ועמי הארץ לא הרימו מעשרות. חכמים הגיבו בהחמרת היחס לעמי הארץ והטילו סנקציות על הקשרים עם עמי הארץ⁹ראו הנספח למסכת דמאי. . בתנאים אלו לא נוצרה אווירה של הקלה בדיני מעשרות.

ההקלה היחידה שאנו עדים לה בדורות התנאים היא סדרת החלטותיו של רבי להפקיע את קדושת הארץ מכמה אזורים. ההכרעות הללו נזכרות בדיני שביעית¹⁰ראו המבוא למסכת שביעית. , אך מן הסתם חלות גם על חובת המעשרות. אזור שלא נחשב לארץ ישראל לעניין שביעית לא נחשב לארץ הקודש גם לעניין מעשר. ברם אין זה מקרה שהדיון על כך מובא במסגרת דיני שביעית, וההחלטות לא נבעו, ככל הנראה, מהיחס להלכות מעשרות.

מימרה אחת קובעת: "תני, הגר בזמן הזה צריך להביא קינו ריבעת כסף, אמר רבי שמעון ביטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה. מהו מפני התקלה? כהדא דתני אין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומות ומעשרות בזמן הזה. אם הקדיש, או העריך, או החרים, או הגביה הכסות תישרף הבהמה תיעקר" (ירו', שקלים פ"ח ה"ו, נא ע"ב). החשש הוא שמא יקדיש אדם חפץ להקדש ולא יוכל להביאו למקדש וימעל בו בטעות. במפורש נאמר שאין מגביהים מעשרות ותרומות בזמן הזה, וזאת בניגוד לכל יתר העדויות על המשך קיום המצווה בזמן הזה. זאת ועוד; מה החשש של הקדשת תרומות למקדש, הרי התרומות והמעשרות ניתנים לכוהנים. דומה, אפוא, שהמימרה משובשת. כולה עיבוד של המשנה בביצה המורה שאין להחרים ולהגביה ביום טוב: "לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר. כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת" (משנה, ביצה פ"ה מ"ב). הברייתא בירושלמי נגררה אחר לשון המשנה והעבירה את דין יום טוב למקדש. כך היא הוסיפה תרומות ומעשרות, ועורך ניסה לתרצה על ידי התוספת "בזמן הזה", ואין לקבל את עדותה כנגד כל המסורות האחרות. לכל היותר ניתן לראות בה עמדה חריגה.

בתלמוד הבבלי מצויה הגישה שמעשרות ותרומות, כמו גם שביעית, ואפילו חלה בזמן הזה, הם מדרבנן. כפי שאמרנו לעיל, ההסבר הוא שמדין תורה פקעה חובת מעשרות לאחר חורבן בית ראשון ושבי הגולה קיבלוה על עצמם¹¹ומסורות נוספות. לשביעית בזמן הזה ראו המבוא למסכת שביעית, ולחלה ראו במבוא למסכת חלה. : "הכא במאי עסקינן – בתרומה בזמן הזה, דרבנן" (בבלי, יבמות דף פב ע"א)¹²המשפט אינו נמצא בכמה עדי נוסח וחשוד כמאוחר; ייתכן שנוסף בידי הסבוראים או אף מאוחר יותר, ראו שפיגל, תוספתות, עמ' 96. . כמו כן: "קסבר: תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא, ומסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא, וכדאשכחינהו (כשמצאם) רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע, אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי (שישבו ואמרו): אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה; ואמינא להו אנא: אדרבה, אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן, דתניא..." (בבלי, כתובות כה ע"א; נידה מו ע"א - מז ע"א, והשוו גיטין סה ע"א). גישה זו מצויה בעיקר בתלמוד הבבלי¹³ראו עוד נזיר לז ע"א; פסחים מד ע"א. , וגם שם היא משובצת רק כהסבר דיאלקטי כדי לתרץ קושיות וסתירות. טיעון זה מופיע במיוחד כהסבר להקלות בדיני שביעית בכלל, ובשמיטת כספים בפרט¹⁴היתר הפרוזבול מנומק בכך ששמיטת כספים נוהגת רק מדבריהם. ראו ירו', שביעית פ"ח ה"ד, לח ע"א; פ"י ה"ג, לט ע"ג; בבלי, מועד קטן ב ע"ב; גיטין לו ע"א; קידושין לח ע"ב ועוד. . בירושלמי הטיעון נדיר הרבה יותר אך נזכר פעמים מספר, פעם אחת בשמו של אביי הבבלי. הדגש הוא על שביעית, אך נאמר שגם כל דין מעשרות הוא מדבריהם¹⁵ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ד; שביעית פ"ח ה"ד, לח ע"א; פ"י ה"ג, לט ע"ג; יבמות פ"ז ה"ב, מ ע"א; גיטין פ"ד ה"ג, מה ע"ד. ראו גם פירושנו לשביעית פ"י מ"ג-מ"ד. . הנימוק מופיע בטיעון שעיקרו דיאלקטי ובא להסביר הקלות בהלכה, על כן יש לראות בו פיתוח של בית המדרש האמוראי ובמקורות התנאיים אין לו הד, ואף לא התקבל כגורם הלכתי. מכל מקום, בירושלמי ואפילו בתלמוד הבבלי ההנחה הסתמית בסוגיות רבות היא שמעשר הוא מהתורה. מעשרות מירק, למשל, הם מדרבנן¹⁶בבלי, ראש השנה יב ע"א; יומא פג ע"ב, ולהלן. הטיעון שמעשר מירקות הוא מדבריהם חוזר גם בירו', חלה פ"ד ה"י, ס ע"ב. , וכן מעשר מחרובים הוא מדרבנן, בניגוד ליתר המעשרות שהם מהתורה (בבלי, ראש השנה טו ע"ב, וכן בסוגיות נוספות)¹⁷בבלי, יומא י ע"א; נדרים נד ע"ב; יבמות עב ע"א, ועוד. . הוא הדין בשביעית, אף שהטיעון ששביעית היא רק מדרבנן מופיע במקורות בצורה חדה ומיוחס לרבי יהודה הנשיא עצמו¹⁸ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג; יבמות פ"ז ה"ב, ח ע"א. כל זאת בניגוד לתוס', אהלות פי"ח הי"ח, עמ' 617, ששם מופיע אותו דין אבל לא נאמר כלל שיש לנימוקים קשר לטיעון ששביעית היא מהתורה. בסוגיות הירושלמי שהבאנו הטיעון ששביעית היא מהתורה הוא נימוק להחמיר, ובעדות התנאית לא נזכר נימוק זה כלל. זו דוגמה לשימוש בטיעון "דבר תורה" לא כהגדרה היסטורית אלא כטיעון להחמרה. (איור 2).

הטיעון שחובת מעשרות היא מדבריהם הוא, להערכתנו, לא יותר מדרך ספֵרותית לבטא את מגמת ההקלה. הוא הדין, למשל, בטיעון שאיסור תחומין (הליכה מעבר לאלפיים אמה בשבת) הוא מדבריהם¹⁹ראו המבוא למסכת עירובין. , ואכן ככזה מופיע הטיעון גם בסוגיות שונות²⁰ראו ההערה שלפני הקודמת. .

בתקופת התנאים ובמקורותיה של תקופה זו ברור שמעשרות מגיעים ללוויים. כך, למשל, בסיפור הידוע על רבן גמליאל המפריש את מעשרותיו. רבי אלעזר בן עזריה הכוהן מקבל את התרומה ורבי יהושע בן חנניה הלוי מקבל את המעשרות (משנה, מעשר שני פ"ה מ"ט), וכן יוצא מעדויות נוספות רבות²¹ראו למשל תוס', דמאי פ"ז ה"ב; יבמות י ע"א ועוד. . רק בספֵרות האמוראית אנו שומעים על התחדשותה של המחלוקת האם כוהנים רשאים לקבל מעשרות. המסורת נמסרת בשמם של תנאים: "תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי, דברי רבי מאיר, רבי אלעזר בן עזריה מתירו לכהן. 'מתירו', מכלל דאיכא מאן דאסר? אלא אימא: נותנו אף לכהן"²²בבלי, יבמות פו ע"א; כתובות כו ע"א; בבא בתרא פא ע"ב; חולין קלא ע"א. . בירושלמי מופיעה עדות דומה (מעשר שני פ"ה ה"ט, נה ע"ב). רבי יהושע היה לוי ורבי אלעזר בן עזריה כוהן, כך שהמחלוקת נושאת אופי אישי גלוי. בסוגיית הבבלי (יבמות פו ע"ב) מסופר שרבי עקיבא לחם נגד התפיסה הכוהנית ואף היה מוכן לטמא מעשרות לבל יוכל רבי אלעזר בן עזריה ליהנות מהם. אמנם המחלוקת מיוחסת לתנאים, אבל אין זה מקרה שאינה מופיעה אלא במקורות אמוראיים. דברי תנאים שמהם יוצא בפשטות שהמעשרות ניתנים ללוויים מוסבים בתלמוד הירושלמי כך שעולה השאלה האם יש (מותר) לתת מעשרות לכוהנים²³כך בירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ט, נה ע"ב על מעשה רבן גמליאל שהבאנו; יבמות פ"י ה"א, י ע"ג; סוטה פ"ט הי"א, כד ע"א. .

עדות אחרת לימי התנאים יש בברייתא בתוספתא שממנה יוצא בפשטות שתרומה לכוהנים ומעשר ראשון ללוויים: "כשם שהתרומה חזקה לכהונה בחילוק גרנות, כך מעשר ראשון חזקה ללוים" (פאה פ"ד ה"ה; כתובות פ"ג ה"א). אבל התלמודים מצטטים את המשפט כאילו נאמר בו "מעשר ראשון חזקה לכהונה", ומקשרים את הברייתא לאותה דעה שלפיה מעשר ראשון ניתן לכוהנים, ולמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא²⁴ירו', כתובות פ"ב ה"ז, כו ע"ד; בבלי, שם כו ע"א, וכך גם הגרסה בכתב יד ערפורט לתוספתא, וכתב יד זה הושפע מנוסח התלמוד (הבבלי). בירו', מעשר שני פ"ה ה"ג, נו ע"ב, מובא סיפור עסיסי על מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא בנושא (זכות הכוהנים למעשרות), אך למרות הפרטים הרבים אין לנו עדות למקורו התנאי של הסיפור, ויש לראות בו פיתוח (ניסוח) אמוראי. .

בתוספתא תרומות (פ"א הי"ד) מדובר על הסדר מיוחד שאדם נותן לעני, ללוי או לכוהן הלוואה על חשבון מתנות לווייה וכהונה. התוספתא שם מדגישה שהלוי מקבל על חשבון מעשרותיו, וכוהן מקבל על חשבון חלקו העתידי בזרוע, לחיים וקיבה. משנת גיטין מזכירה הסדר זה מבלי להדגיש מהו מקור ההכנסות של הכוהן (פ"ג מ"ג). אילו הייתה לפנינו רק משנת גיטין היינו מסיקים שמדובר שם בכוהן המקבל מעשרות²⁵ההסדר אינו יכול לחול על תרומות כיוון שתרומה אסורה לזר. הבעל חייב להפריש פֵרות ואסור לו לאכלם בכל הסדר שהוא. , אך נראה שיש לפרש את המשנה הסתומה על פי התוספתא המפורשת. התוספתא מדגישה שכוהן אינו מקבל מעשרות אלא רק זרוע, לחיים וקיבה. גם הירושלמי מעמיד את המשנה בבכורות, ולפי רבי יוסי הסובר שיש לבכורות חליפין²⁶ירו', גיטין פ"ג ה"ג, מה ע"א; משנה, בכורות פ"ב מ"ח, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נפרש את המשנה שם במקומה. . ייתכן שההלכה המקורית הניחה שאכן הכוהן מקבל מעשרות, אבל התוספתא הרחיקה פירוש זה.

לעומת כל זאת, במקבילות קרובות העסוקות בהסדרים דומים עולה האפשרות שהמעשרות יינתנו לכוהן. המדובר במקרה שכוהן מכר את שדהו לישראל או שישראל מכר שדה לכוהן. כך במשנת דמאי (פ"ו ה"ד), ובמקבילה בתוספתא שם (פ"ז הי"ג-הט"ו). עם זאת, אחד ההסדרים הוא: "מפריש ישראל ברשות לוי וברשות עני ועושה חשבון באחרונה" (תוס', דמאי פ"ז הט"ו), כלומר, הבעל רשאי להפריש ולא לתת את המעשרות (מעשר עני ומעשר לוי) אלא בסוף, בהתחשבנות כוללת. בהלכה זו אין מזכירים את הכוהן משום שאין מדובר בתרומה (שאותה אסור לבעלים לאכול והפרי קדוש) אלא רק במעשרות, ונזכרים רק הלוי והעני ולא הכוהן. הדיון במקורות אלו מוגבל לכוהן המבקש לקבל מעשרות משדה שלו במסגרת הסדרי מכירה, ואין זה מקרה של חלוקה חופשית של מעשרות לכוהנים. כפי שראינו, חלק מהמקורות מדגישים שגם במקרה כזה הכוהנים אינם מועמדים לקבל מעשרות וחלקם מניחים שייתכן שהמעשרות יועברו לכוהנים, אך מדובר במקרה מיוחד של הסדר בין מוכר לקונה.

על כן ניתן לסכם שבדברי התנאים אין עדות להתחבטות של ימי הבית. לדידם ברור שדין תורה שריר וקיים ומעשר ראשון ניתן ללוויים. רק בתקופת האמוראים עולה השאלה מחדש והתלמוד הירושלמי מספר שבימי רבי יהושע בן לוי נשאלה השאלה ונתגלעה שנית המחלוקת בנושא. רבי יהושע בן לוי עצמו, למרות מוצאו כלוי (ירו', מעשר שני פ"ה ה"ג, נו ע"ב), תמך בזכויות הכוהנים.

עדות מסוימת על ימי התנאים יש במדרש תנאי אחד: "וידבר 'ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו' וגו'. מאת בני ישראל אתם לוקחים את המעשר, אין אתם לוקחים את המעשר מיד הכהנים. מיכן אמרו, אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו'. 'אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם', מגיד שנכרתה ברית ללוים על המתנות שלהם. וכדרך שנכרתה ברית לכהנים על המתנות שלהם כך נכרתה ברית ללוים על המעשרות שלהן, שאין להן בו כלום עד שיקבל עליהם להפריש את תרומתו" (ספרי זוטא, כו, עמ' 298). אם כן, הברית היא שהלוויים יתנו תרומת מעשר לכוהנים, אך אין היא מבטיחה שהמעשרות יגיעו דווקא לידיהם. אדרבה! המשפט "אין מוציאין המעשר מיד הכהנים" מלמד על כך שלפחות חלק מהמעשרות הגיע בפועל לידי כוהנים ולא לידי לוויים. חכמים אינם מחייבים זאת ואף אינם ממליצים על כך, אבל מכירים בכך בדיעבד. המונח "מכאן אמרו" במדרש הוא, בדרך כלל, ציטוט מהמשנה, אבל במקרה זה הוא ציטוט ממקור הלכתי קדום אחר שלא נכלל במשנה.

רמז תנאי אחר הוא דברי התוספתא: "ישראל שקיבל שדה מכהן ואמר לו על מנת שהמעשרות שלי, על מנת שהמעשרות שלך, על מנת שהמעשרות שלי ושלך, אסור" (דמאי פ"ז ה"ג, והשוו שם, הט"ו). הברייתא עוסקת בסתם מעשרות, ואלו מגיעים לידי הכוהן.

שני רמזים אלו מוכיחים שהמנהג שהיה נוהג בימי הבית, שהיו שהעניקו מעשרותיהם לכוהנים, לא נעלם בימי התנאים, אך התנאים אינם עוסקים בו ואינם מתנגדים לו. עם זאת, בימי האמוראים התעורר הוויכוח מחדש, ובימי רבי יהושע בן לוי ניסו להחליט ולהמליץ על הענקת מעשרות דווקא ללוויים.

לאחר החורבן השתנה יחסה של ההלכה לכוהנים. כפי שכבר ראינו בנספח למסכת שקלים, בימי דור יבנה התחולל תהליך של חילוף העיליתות בעם ישראל, והכוהנים שהיו העילית בימי בית שני פינו את מקומם (בהדרגה) לחכמים. במסגרת זאת התחולל פולמוס סמוי בין כוהנים לחכמים, וחכמים פעלו לצמצום זכויות היתר של הכוהנים. ייתכן שבמסגרת זו הצטמצם או פסק הנוהג להפריש מעשרות לכוהנים, או שלפחות התנאים לא רצו להדגישו. מאוחר יותר עומעם המתח ושוב עלו הקולות התובעים לתת את המעשרות גם לכוהנים. ייתכן שבפועל היו כוהנים שקיבלו מעשרות גם בימי התנאים, וכל שבידנו לומר הוא שבדברי התנאים עצמם אין לכך ביטוי ותמיכה.

בתקופת האמוראים עולה גורם נוסף השותף למעשרות, והוא החכמים עצמם. חכמים כשלעצמם אינם רשאים להשתתף בחלוקת המעשרות, אבל חכמים שהם כוהנים או לוויים עשויים היו ליטול את חלקם. התביעה העולה מספֵרות חז"ל היא שיש להעדיף לתת תרומות ומעשרות לכוהן (או לוי) שהוא גם חכם. בפועל, מספר החכמים ממוצא כוהני היה גדול למדי, וגדול מאחוז החכמים המיוחסים לשבט לוי²⁷על הסיבות לכך ראו דיוננו בנספח למסכת שקלים. . לפיכך, ההיתר לכוהנים להשתתף בחלוקת המעשרות עשוי היה לאפשר ליותר חכמים ליהנות מהמעשרות.

אחוז הכוהנים מכלל החכמים

סוף ימי בית שני 40%-30%

דור יבנה א למעלה מ- 30%

דור יבנה ב למעלה מ- 15%

דור אושא 7%

דור רבי 8%

אמוראים דור א 10%

ב 6%-5%

ג 8%

ד 12%

ה 5.5%

אחוז הכוהנים בכתובות 2%

מכל מקום, התביעה להעדיף תלמידי חכמים בחלוקת תרומות ומעשרות עולה מעדויות מספר. מתן התרומות הותנה בכך שהכוהן יהיה חבר וישמור על דיני טהרה. הנימוק בעיקרו טכני, שכן אין למסור תרומה למי שחשוד על אכילתה שלא בטהרה: "מה אהרן חבר אף בניו חברים. מיכן אמרו: אין נותנים מתנות אלא לחבר"²⁸ספרי במדבר, קכא, עמ' 148; תוס', פאה פ"ד ה"ז ומקבילות רבות. . "חבר" בהקשר זה אינו בהכרח לומד תורה. בתקופת המשנה והתלמוד היו למונח זה שתי משמעויות: "חבר" השומר על טהרה מחד גיסא, ו"חבר" אחר הוא מי ששייך למעגל לומדי התורה, אף אם איננו חכם או תלמיד. יש להניח שהייתה קיימת זיקת קרבה חברתית בין שני המובנים, ובדרך כלל מי שהיה חבר לעניין טהרות היה גם מקורב ללומדי תורה²⁹לדיון מפורט ראו ביכלר, עם הארץ; אופנהיימר, עם הארץ. . במקרה שלפנינו מדובר בכוהן, וכאמור הקפידו כוהנים על טהרתם ללא זיקה לעולמם של חכמים. מותר לנו, אפוא, להסיק שחכמים תבעו להפנות את התרומות לכוהנים "חברים", כלומר לאלו הקרובים לחברת החכמים.

בדרך דומה יש להבין עדויות מספר שלפיהן זכה אהרן להתמנות לכוהן בזכות תורתו: "אהרן לא זכה לכהונה אלא בזכות התורה, שנאמר: כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"³⁰אבות דרבי נתן, נו"ב מח, עמ' 131. המדרש קשור למושג "שלושה הכתרים" אשר נדון במפורט על ידי כהן, שלושה כתרים. , והוא הדין בדרשות נוספות שבהן כבר עסקנו. אין זו תביעה הלכה למעשה, אך יש כאן בבחינת אווירה ורקע עקרוני לעולם ההלכתי.

במקורות אחרים הדברים מפורשים יותר: "את מוצא שתי תרומות בחר הקדוש ברוך הוא, אחד למשכן ואחד לכוהנים, תרומת כוהנים, על מנת שיהיו בני תורה. אמר רבי ינאי: כל כוהן שאינו בן תורה, מותר לאכול על קברו תרומה... אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן... כיון שאינו בן תורה, אינו יודע להבדיל בין קודש לחול ובין הטמא לטהור. אומר: קדשי בזית ואת שבתותי חללת. למה מבזה את הקדשים? שאינו יודע לשמור שבת. ראה כמה חביבה תרומת כוהנים שניתנה לכוהנים בני תורה..." (תנחומא, תרומה א). רבי יוחנן מנמק את דבריו בחוסר הידיעה של הכוהן בכל הנוגע לדיני טומאה וטהרה, אך הוא מרחיב את היריעה לידיעת הלכה כללית. יתר על כן, התביעה שכוהן יהיה בן תורה מופלגת בהרבה. רוב היהודים ידעו לשמור על דיני שבת, והדרישה שהכוהן יהיה "בן תורה" היא נרחבת מעבר לידיעת ההלכות ויש בה היבט חברתי מובהק. מכוחם של נימוקים טכניים הלכתיים אלו מרחיבים החכמים, ובעיקר האמוראים, את המדרש התנאי ומחילים אותו על דיני תרומה. כמו כן: "כי מלאך ה' צבאות הוא, אמר רבי יהודה: מכאן אמרו: כל כוהן שהוא אוכל בתרומה ואינו בן תורה אינו כוהן לעתיד לבוא, אלא נמאס מג' דברים... אבל אם היה בן תורה הוא כמלאך" (שמות רבה, לח ג). הפסוק ומדרשו הופכים את הרעיון הפולמוסי המופשט לתביעה הלכתית משמעותית העשויה לנשל את רוב הכוהנים, שאינם חכמים, מנכסיהם הכלכליים³¹עדויות נוספות לזיקה שבין תלמוד תורה והפרשת התרומות מצויה במדרשים נוספים, כגון בראשית רבה, ד א, עמ' 950; ירו', סנהדרין פ"ב ה"ו, כ ע"ד ועוד. ברם, במקורות אלו חסרה ההתניה שכל מי שאינו בן תורה אינו זכאי למעשרות. . ברוח דומה מרחיב גם התלמוד הבבלי את המדרש התנאי: "דבי רבי ישמעאל תנא: לאהרן כאהרן – מה אהרן חבר אף בניו חברים. אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ, שנאמר: ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים ולוים למען יחזקו בתורת ה' – כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו נותנה לפני ארי... רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה... דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה..." (בבלי, סנהדרין צ ע"ב; חולין קל ע"ב). יש להניח שהדרשות בתלמוד הבבלי מושפעות לא מעט מרוחו המיוחדת של תלמוד זה, אך רוח הדברים מצויה כבר במדרשי ארץ ישראל.

במסורת אמוראית אחת מסופר על רבי אחא בר עולא שקיבל מעשרות לא משום שהוא כוהן אלא משום שעסק בתורה (ירו', מעשר שני פ"ה ה"ג, נו ע"ב), ברם ייתכן שחכם זה היה כוהן או לוי, והמעשר ניתן לו לא רק ככוהן אלא ככוהן שהוא גם חכם.

כל זאת בקשר למעשרות המתחייבים מדבר תורה. לעומת זאת, מעשר כספים נקבע על ידי החכמים והוסב בתקופת האמוראים ישירות לחכמים: "רמז לפרגמטוטין ולמפרשי ימים שהיו מוציאין אחד מעשרה לעמילי תורה" (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר, עמ' 172). נוהג זה אין להקדימו לימי התנאים, שכן רק במאה השלישית החלה להישמע תביעה נוקבת לסייע במתן צדקה לתלמידי חכמים. קודם לכן נמנעו רוב החכמים מתגמול כספי כלשהו³²עמד על כך כבר בן שלום, חכמי יבנה, אך התמונה קיצונית עוד יותר מכפי שתיאר בדיונו שם. ראו עוד בר, תורה; בר, יששכר. חוקר זה אסף את החומר, אך הבחין בתופעה רק באופן חלקי. . בתרגום שיר השירים (ז ד), שהוא תרגום מאוחר, אולי אף מבבל³³תרגום שיר השירים משתמש במונחים בבליים מובהקים כ"מתיבתא" (=ישיבה. אלכסנדר, תרגום שיר השירים, ד א; ז ג; ח יג ועוד); הכוהנים עולים בו לדוכן, מונח בבלי מובהק (תרגום ל- ד ז, וראו ספראי, דוכן), וסימני איחור נוספים. , מדובר במפורש על מתן תרומות ומעשרות לתלמידי חכמים.

בית הנשיאות הפקיע לעצמו, ככל הנראה, חלק ממתנות הכהונה, ומסתבר שמדובר בעיקר במעשרות, שהרי תרומה אסורה באכילה למי שאינו כוהן. העדויות על נוהג זה אינן רבות ולא ברור מה היה היקפה של התופעה, ועד כמה היא קשורה ליחסי הכוחות שבין חכמים וכוהנים³⁴אופנהיימר, מעשרות; בראשית רבא, פ א, עמ' 950; ירו', סנהדרין פ"ב ה"ו, כ ע"ד; אלון, מחקרים ב, עמ' 18 הערה 18. .

לפי ההלכה הרווחת מעשר ראשון אינו קודש. הפֵרות עצמם חול, וכל אדם רשאי לאכלם. מסירת הפֵרות ללוי נתפסת כחובה ממונית בין בעל הבית ובין הלוי. זו התשתית המשפטית לנוהג שהתירו לעצמם עמי הארץ שלא לתת את המעשר ללוי, בטענה שהלוי הבודד אינו רשאי לתבוע את המעשר המגיע לו, שכן אין לו מעמד משפטי היות שהמעשר לא הובטח מעולם ללוי זה או אחר. חכמים אף נעזרו בסכמה משפטית זו כדי להסביר את ההיתר שלא להרים מעשרות מדמאי. הרי הדמאי הוא ספק, וממילא אין הלוי יכול לתבוע את חלקו מספק, שכן הרוצה להוציא מחברו עליו הראיה³⁵ראו פירושנו למעשר שני פ"ה מט"ו, ובמבוא למסכת דמאי. .

מכל מקום, הדעה הרווחת בספֵרות חז"ל היא שמעשר ראשון אינו קודש, להוציא את חלק התרומה שבו. אבל מסדרת עדויות ניתן לראות כי הלכה זו אינה כה פשוטה. המשנה מדברת על כך שרק בת כוהן מותרת בתרומה ורק בת לוי מותרת במעשר, וכאילו מעשר אסור באכילה לזר ואפילו לכוהן, כשם שתרומה אסורה לזר (יבמות פ"ט מ"ו). כבר התלמודים חשו בקושי. הירושלמי (י ע"ב) קושר את המשנה לדעה שמעשר ניתן לכוהנים ולא ללוויים, ומפרש למעשה שמשנתנו אינה עוסקת באכילת מעשר אלא בחלוקת מעשר. מי שאינה בת לוי, או אשת לוי, אל לה לקבל מעשרות. היא רשאית, כמובן, לקבל מעשרות ולאכלם, אך מי שנתן לה פֵרות מעשר לא נפטר מחובת מעשר, והרי זו מתנה סתם. לשון המשנה אינה מתאימה להסבר זה, אך אינה עומדת במפורש נגדו. לפי הסבר זה נגררה הלשון "לא תאכל במעשר" מהלשון המקבילה באותה משנה, "לא תאכל בתרומה". גם הבבלי מקבל, בסופה של הסוגיה, הסבר זה (יבמות פה ע"ב - פו ע"א), אך הוא מציע גם הסבר אחר שאכן מעשר הוא קודש ואסור לזר, ומביא ברייתא שאינה מוכרת מן המקבילות וממנה הוא מסיק: "הא מני רבי מאיר היא דאמר מעשר ראשון אסורה לזרים". בברייתא שממנה הוא מסיק עמדה זו שנינו: "תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי, דברי רבי מאיר, רבי אלעזר בן עזריה מתירו לכהן".

ראייתו של התלמוד הבבלי מחייבת עיון. כמובן יש אפשרות שלבבלי הייתה מסורת חיה בדבר דעתו של רבי מאיר, ואם כך הוא לשון המשנה ביבמות ברורה ולפנינו עמדה מיוחדת, בבחינת "קול שונה", בתוך ספֵרות חז"ל. עם זאת, מן הראוי להעיר שמהברייתא אין ללמוד דבר. הברייתא מתייחסת למחלוקת האם מותר לכוהן לקבל דמי מעשרות. רבי אלעזר בן עזריה מתיר לכוהן לקבל מעשרות, ורבי מאיר מניח בפשטות שמעשר ללוי. כפי שראינו לעיל הרי שבימי בית שני הפקיעו לעצמם הכוהנים את הזכות למעשרות, ורבי מאיר מתנגד לכך. הבבלי מסיק מהלשון "מתירו לכהן" שלדעת רבי מאיר כוהן אסור במעשר, ושהלשון הלכתית ועוסקת בהיתר אכילה, אך כפשוטו ההיתר הוא לקבל מעשרות במקום כוהן, או לאסור עליו לקבל מעשרות, אך אין דיון על היתר אכילה, כפי שגם מפרש הירושלמי למקום³⁶ראו לעיל הדיון בנתינת מעשרות לכוהן, שם עמדנו על כך שבספֵרות התנאית עצמה אין ביטוי למחלוקת האם המעשר ניתן לכוהנים. ה"ברייתא" שבתלמוד הבבלי היא אולי עדות לכך שכבר תנאים נחלקו בנושא, אך דומה שנכון יותר לפרשה כעדות לימי האמוראים. .

מכל מקום, הבבלי מסיק כאמור שיש דעה (רבי מאיר) שמעשר אסור לכוהן, וזה פשט המשנה ביבמות. אבל ניתן גם לפרש את המשנה אחרת, והלשון "לא תאכל במעשר" נגררה מהלשון "לא תאכל בתרומה".

כן יוצא ממשנת פרה הדנה בשאלה את מה מטמא הטעון "ביאת מים". המשניות שם מבחינות בין "קֹדש", "תרומה", "חולין" ו"מעשר" (פי"א מ"ד ומ"ה). דין מעשר שם בדרך כלל כדין חולין, אך לדעת חכמים מותר בחולין ואסור במעשר (שם, מ"ה). אם כן, מעשר אינו חולין אך גם אינו כתרומה, והוא בבחינת קודש למחצה. כן משמע מברייתא אחרת בתוספתא חגיגה פ"ג הט"ז. מאוחר יותר נעלם מעמד זה. ההלכה המאוחרת הכירה רק בשני מצבים, חולין ותרומה, ומעמד הביניים נעלם. משניות נוספות ניתן להסביר טוב יותר וקל יותר לפי ההנחה שהמעשר נחשב לקודש, אם כי הפירוש איננו הכרחי³⁷ראו, למשל, פירושנו לתרומות פ"ה מ"ה, ועוד. .