משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · מבוא · מיקום 5

האיילונית היא המקבילה הנקבית של הסריס. גם כאן הבחינו חכמים בין איילונית שניכר בכל צורתה שהיא נושאת פגם הורמונלי לבין מי שנראית כאישה לכל דבר אך בפועל אינה יולדת (תוס', יבמות פ"י ה"ז; בבלי, פ ע"ב ועוד). המדובר באישה שכיום הייתה נבדקת יחד עם בן זוגה במגמה לגלות מה מקור הפגם בזוג. התוספתא "מודה" שרק עובדות החיים מלמדות אם פלונית היא איילונית. כלומר, מי שעברה את גיל עשרים ולא הביאה שערות היא איילונית (תוס', נידה פ"ו ה"ב, עמ' 647). הידע הרפואי בן זמננו מלמד שסימן זה אינו מספק, ונשים רבות הן עקרות אף על פי שיש להן סימני נשיות אלו.

המשנה ביבמות (פ"ו מ"ה) דנה בשאלה האם מותר לכוהן לשאת איילונית, וממשיכה: "רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה ובנים לא ישא אילונית שהיא זונה האמורה בתורה. וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות". רבי יהודה מציג גישה עוינת לאיילונית. היא "זונה". גישתו של רבי יהודה קיצונית. לדעתו כל ההצדקה לקיום יחסי אישות היא הולדת ילדים. אישה החיה עם בעלה ומקיימת יחסי אישות למטרה זו היא אישה כשרה, אבל אם היחסים לא נועדו להעמיד ולדות הרי הם כזנות. ברור גם שרבי יהודה מדבר באישה שגלוי וידוע שהיא איילונית, ולא באישה רגילה שרק לאחר זמן התברר שאינה יולדת (ומי יודע, אולי לבעלה חלק בכך). לדעת חכמים "זונה" היא או ממש זונה או גיורת שחזקה עליה שבהיותה גויה נהגה שלא בצניעות. כמו כן במדרש: " 'אשה זונה' – רבי יהודה אומר: זונה זו אילונית, וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. רבי אלעזר אומר: אף הפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות" (ספרא אמור, פרק א ה"ז, צד ע"ב). לדעת רבי יהודה לכוהן אסור לשאת איילונית כי היא "זונה", אך אדם רגיל מישראל רשאי לעשות כן אף אם אין לו ילדים. אך שני התלמודים פירשו שגם לישראל אסור לשאת איילונית: "כהן הדיוט לא ישא את איילונית כל'. הא ישראל שאין לו אשה ובנים מותר בה? עוד הוא אסור בה! אלא בגין דתנינן תמן אין זונה האמורה בתורה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, וכלהון לכהן, לפום כן לא תנינה" (ירו', יבמות פ"ו ה"ה, ז ע"ג). לאחר שהאיסור הועבר מכוהנים לכלל ישראל היה צורך לפרש מדוע נקטה המשנה לשון "כהן" דווקא. לדבריהם, המשך דברי רבי יהודה העוסק דווקא בכוהן עיצב את לשון המשנה, וכן מפרש הבבלי (יבמות סא ע"א-ע"ב). לפירוש זה יש תימוכין מתוך התוספתא שצוטטה לעיל (יבמות פ"ח ה"ד) שבה נאסר על כל איש מישראל לשאת איילונית.

הלכה אחרת ששיטתו של רבי יהודה באה בה לידי ביטוי היא מימרתו של רב רבו, רבי אליעזר: "לא ישא כהן אשה עד שתגדיל" (תוס', עדיות פ"ג ה"ב, עמ' 459), או "כהן לא ישא את הקטנה" (בבלי, יבמות סא ע"ב). בעצם רבי אליעזר מתנגד לכל נישואי קטנה³⁵ראו פירושנו ליבמות פי"ג מ"ו. , אבל מחמיר עוד יותר בכוהן שממנו נדרשת התנהגות קפדנית יותר בכל ענייני ייחוסין. לפי ההקשר בתלמוד כל אישה שחיה חיי אישות בנישואין, אבל ללא כוונת לידה, היא זונה, וזו שיטת רבי יהודה במשנתנו. לכן גם הקטנה היא בבחינת זונה, שכן חיי האישות עמה אינם בכוונת לידה.

אלא שהדברים אינם כה פשוטים. אמנם לכאורה איילונית היא סתם עקרה, אבל בפועל רק שנות נישואים מבטיחות כי האישה איילונית. יתר על כן, ייתכן שהפגם הוא בגבר ולא באישה, וההלכה אכן עוסקת במקרים של נשים שנחשבו לאיילוניות ונישאו לאחר וילדו. אדם שנשא איילונית, וזו לא ילדה במשך עשר שנים, זכאי כאמור לגרשה, ויש אף המנסחים שחייב לגרשה. המשנה קובעת שאינו רשאי ליבטל מפרייה ורבייה (לעיל, ויבמות פ"ו מ"ו), ומניחה את האפשרות לשאת אישה שנייה. עם זאת, הנחת המקורות היא שהוא רשאי לגרש את האישה. אך יש להניח שבפועל הייתה לעתים מערכת הקשרים שנוצרה חזקה יותר מתפיסת ההלכה, ולא בהכרח גירש הבעל את אשתו האיילונית.

כל ההלכות והסיפורים על איילונית סבות סביב ציר הפריון מחד גיסא, והקשרים האישיים של האישה עם בעלה מאידך גיסא. המחלוקת במשנת יבמות מציבה שתי גישות באשר לאיילונית. האחת עוינת ומבטאת הן מיאוס והן פחד מהזר והפגוע ואולי אף רואה בה חוטאת, והאחרת אינה מפגינה עוינות אך גם היא רואה באיילונית אישה פגומה. האחת עוינת את החריגה המינית ונאבקת בה ובהשלכותיה, והעמדה ההפוכה ערה לשאלה האישית ולמורכבות החיים. ייתכן שהבדלי הגוונים נובעים מההבדלים שבין האיילוניות השונות, בין זו שלא ילדה לזו שאין לה כל סימני נשיות. מן הסתם כל הגורמים מצטרפים לקביעות ההלכתיות השונות.

מעמדה של האיילונית כאישה משתקף בזכויותיה לכתובה. כאן מצינו במקורות שלוש עמדות שונות. המשנה להלן קובעת: "הממאנת... והשנייה והאילונית אין לה כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות, אם מתחלה נטלה לשם איילונית יש לה כתובה" (פי"א מ"ו). לכאורה איילונית אינה זכאית לכתובה, אבל אם נישאה כאיילונית הרי שהבעל נשאה על מנת כן והיא זכאית לכתובה. בתוספתא מוצגת העמדה ההפוכה: "רבי לעזר בי רבי יוסה אומר המוציא את אשתו משם איילונית נותנין לה כתובתה בחזקת שהיא כשירה" (תוס', גיטין פ"ג ה"ה). ברייתא אחרת נוקטת עמדת ביניים: "בוגרת ואילונית כתובתן מאתים. נשאת בחזקת שהיא כשירה, ונמצאת אילונית אין להן כתובה, רצה לקיים נותן כתובה מנה" (תוס', פ"א ה"ג, והשוו שם ה"ד). זכות האיילונית לכתובה נמצאת במחלוקת תנאים עניינית. האם זכות הבעל לגרש כללת שחרור מתשלום הכתובה, כי הרי נשא אותה על מנת לקיים מצוות פרייה ורבייה ולהקים משפחה ונמצאה איילונית, או שמא זכותה להגנה כלכלית אף שהוא רשאי לגרשה. הפטור מתשלום הכתובה הוא עידוד לגירושיה של האיילונית, וביטוי מובהק למטרה המרכזית בנישואין – לא זוגיות אלא הקמת משפחה.

עם זאת, מתברר שקיימת אפשרות לנישואין שלא על מנת להקים משפחה, "נשאה לשם אילונית", כלומר יש נישואין אף על פי שאין סיכוי להולדת ולדות. כמו כן קיימת אפשרות להמשך הנישואין אף על פי שהתברר שהאישה איילונית. למרות האכזבה, "רצה לקיים". אף כאן קיימת מחלוקת בין המחייבים כתובה מלאה, כלומר רואים בכך נישואין מלאים, למחייבים כתובה בעלת ערך פחות הרואים באיילונית מעמד משפטי וחברתי פחות בנישואין. ושוב, כתובה פחותה היא אמנם ביטוי מובהק להסתייגות של חכמים מנישואין שלא על מנת להקים משפחה. מאידך גיסא, היא גם מעודדת הקמת מסגרת זוגית שונה כי אין היא מטילה התחייבות כה גדולה על הבעל, שכן חכמים חוששים מנשים שאינן מעוגנות במסגרת משפחתית.

ביתר חריפות שונה המשנה מחלוקת חכמים במי שמתברר שאינה איילונית: "המוציא את אשתו משום אילונית, רבי יהודה אומר: לא יחזיר, וחכמים אומרים: יחזיר. נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו והיא תובעת כתובתה – אמר רבי יהודה: אומר לה, 'שתיקותיך יפה ליך מדבוריך' " (גיטין פ"ד מ"ח). במשנה לא מוצגת עמדת החכמים ביחס לתביעה, אך הנימוק משמו של רבי יהודה מטיל עליה אשמה או מנצל את חולשתה החברתית ובושתה הטבעית כדי לתת ביטוי לעוינות מפעפעת. מצד שני המשנה מדברת מן הסתם באישה רגילה שלא ילדה ולא בכזאת שיש לה סימני איילוניות מולדים, שהרי לבסוף ילדה. אפשר שאם נשאה מראש כאיילונית יש לה כתובה, ועל כך רבי יהודה איננו מדבר, אם כי הוא מגנה מלכתחילה נישואים כאלה. היא לא זכאית כלל לכתובה בבחינת קנס על העלמת העובדה שהיא איילונית, או שמא יש בכך ביטוי לפחדים מסדרי חברה משובשים. דומה שכך מסביר הירושלמי: "אמר רבי זעירה: תדע לך שעילה היה רוצה לגרשה, שהרי כמה נשים נשואין איילוניות, ועל ידי שיש להן נחת רוח מהן מקיימין אותן..." (ירו', גיטין פ"ד ה"ח, מו ע"א). האמורא מסביר מדוע לא יחזיר, אך אגב אורחא אנו למדים שבפועל הבחינו חכמים שלא אחת גברים מקיימים את האיילונית, יתרה מזאת, מי שמגרש עושה זאת משום שאינו חפץ ברעייתו זאת. כלומר, טענת האיילונית היא עילה בלבד.

ספרות הפסיקה עד לימינו אנו המשיכה וממשיכה להתחבט בשאלה האם יש לגרש אישה שאין לה צאצאים. עוד מתלבטת ההלכה האם יש לכפות גירושין על הבעל במקרה זה אם הוא נמנע מכך, אך בפועל בדרך כלל לא כפו עליו לעשות כן³⁶ראו, למשל, המקורות שמביא ורהפטיג, פיצוי גירושין. .

הלכות נוספות רבות משקפות או נובעות מן השאלה המרכזית האם נישואים עם איילונית הם תופעה חברתית מוכרת, שכיחה או נפוצה. בסוגיה אחרת הירושלמי קובע שהנושא את האיילונית אינו חוזר מערכי המלחמה "הואיל ואין מצוה לישב עמה" (ירו', סוטה פ"ח ה"ו, כג ע"א), מכאן שחכמים מכירים בכך שיהיו כאלה שיישאו איילונית מתוך ידיעה מוקדמת. ספק, אמנם, אם נוהג "משוח מלחמה" התקיים בימי תנאים, אבל בביטוי זה שבמשנה חכמים מעידים שבתפיסתם נישואי איילונית הם תופעה אפשרית. אמנם חכמים אינם רואים בכך קיום מצוות פרייה ורבייה, אך היו אלו נישואין בפועל. "אילונית לא חולצת ולא מתיבמת" (משנה, יבמות פ"ח מ"ה). נישואיה, אפוא, אינם נישואים מלאים מבחינת תפיסת ההלכה אשר אינה מכירה בנישואיה, אבל עצם העיסוק באיילונית מוכיח שבפועל היו שנשאו איילונית. אין ספק שאין לגרש איילונית אלא בגט, אבל אם נפלה לייבום אין נזקקים לה. הלכה אחרת רואה בהן נשים רגילות העשויות ללדת: "עקרה, זקינה, אילונית, וקטנה שאין ראויה לילד, צריכות להמתין שלשה חדשים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה מתיר להתארס ולהתנשא מיד. אמר רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקא אני שמעתי בכרם ביבנה, שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים..." (תוס', יבמות פ"ו ה"ו). רבי מאיר דורש לא להיחפז בהגדרת האיילונית ודורש להמתין שלושה חודשים כדי שיתברר בוודאות שאינה בהיריון, ולדעת רבי יהודה האיילונית אינה עשויה ללדת ואין צורך להמתין עד שיתברר דבר. אפילו רבי יהודה הממהר לקבוע סופית שאישה היא איילונית, ואף ראינו לעיל שהוא קונס אותה בכתובתה, מבין שאיילונית זו נישאת מחדש, למרות הסתייגותו ממנה. נסיים בסיפור מעשה שהשתמר בתלמוד הבבלי: "תא שמע: מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו, ומת בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה! ותסברא?! רבן גמליאל מתלמידי בית שמאי הוא?! אלא, שאני בתו של רבן גמליאל, דאילונית הואי" (יבמות טו ע"א). לפי פשוטם של דברים ייתכן שרבן גמליאל נהג באמת כבית שמאי שחייבו לייבם את צרת הבת³⁷ראו פירושנו ליבמות פ"א מ"ד. רבן גמליאל נהג בכמה מהלכותיו כבית שמאי, ראו ביכלר, בית הלל, וראו למשל פירושנו לביצה פ"ב מ"ה; יבמות שם שם. , אבל ייתכן גם שלתלמוד הייתה מסורת שבתו של רבן גמליאל הייתה איילונית. לסיכום: ההלכה הפורמלית אסרה נישואין עם איילונית (אלא אם כן יש לו אישה אחרת וממנה יש כבר צאצאים) וראתה בחיוב את גירושה, אפילו ללא כתובה. אבל בפועל היו שנשאו איילונית, בידיעה או מחוסר ידיעה. כמו כן, לא הכל קפצו על ההזדמנות לגרשה.