משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · מבוא · מיקום 4

על משמעותם של חיי האישות בתפיסתם של חז"ל ניתן ללמוד ממעמדם של אלו שהמזל איתרע להם והם מנועים מכך. אין צריך לומר שטומטום, אנדרוגינוס, כרות שפכה²⁹ביבמות פ"ח מ"א הקדשנו לכרות השפכה ולפצוע הדכא דיון מספק. וסריס אינם נתפסים כגברים של ממש. קל להבין שמעמדם הדתי של השניים הראשונים בעייתי, שהרי הם ספק אישה. אבל הסריס הוא גבר לכל דבר, אלא שיש פגם פיזי המונע ממנו להוליד. שוב, אפשר להבין הסתייגות מנישואיו ומחליצתו, אבל מעמדו הציבורי צריך היה להיוותר ללא ערעור.

כרות השפכה הוא מי שנפצע באברי הרבייה שלו. אשר לסריס, כאן הבחינו חכמים בין סריס שסימניו ניכרים כלפי חוץ לבין מי שנפגע ממחלה באברים הצנועים. במסגרת זו לא נעסוק, כמובן, בבירור האבחנות והדינים השונים³⁰ראו פירושנו ליבמות פ"ח מ"א, מ"ד-מ"ו. , אלא בשאלת מעמדם החברתי של שניים אלו שאינם יכלים להוליד.

במקורות מצינו סדרת דיונים בנושא. כלם מסוגננים באותו סגנון: "הכל חייבין בברכת המזון, כהנים, לוים וישראל, גרים ועבדים, משוחררין, חללים, נתינים, ממזרין, סריס אדם וסריס חמה, פצוע דכא וכרות שפכה, כלן חייבין ומוציאין³¹במסכת ברכות בכ"י ערפורט ווינה מופיע "ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן", אך בדפוס שם ובכל עדי הנוסח בכל שאר המקבילות "ומוציאין את הרבים ידי חובתן". כך אמנם מתחייב אף בברכות, לפי ההמשך. עיינו ליברמן בפירושו לברכות, עמ' 82. את הרבים ידי חובתן. טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן" (תוס', ברכות פ"ה הי"ד). כסדר הזה שונה התוספתא את חיובם בתקיעת שופר (ראש השנה פ"ב ה"ה), בקריאת מגילה (מגילה פ"ב ה"ז) וכן בעניין מנחות (מנחות פ"י הי"ג והי"ז, עמ' 528).

הרשימה במקורות הללו מחלקת בין שלוש קבוצות: אלה החייבים ומוציאים את הרבים ידי חובתם (למרות נחיתותם); אלה החייבים, אך אינם מוציאים את הרבים ידי חובתם (מחמת ספק זכרותם); אלא שאינם חייבים כלל (נשים, עבדים וקטנים). פצוע הדכא והסריס מופיעים בכל הרשימות הללו בקבוצה הראשונה, כלומר בעיני התנאים אין במום הפיזי שלהם כדי להפקיעם ממעמד של זכרים החייבים במצוות.

לכאורה, למרות הפגם פצוע הדכא והסריס נחשבים לגברים לצורך מצוות. אך הצורך להדגיש זאת בהקשרים שאינם תלויי תפקוד מיני משקפים לא רק את מעמדם הדתי המורכב אלא גם את קבילותם החברתית. הקודש הדתי, בין אם בקיום מצוות כתקיעת שופר וברכת המזון ובין אם במסגרת המקדש (סמיכה ותנופה), סובל בקושי חריגות מינית, וחכמים נוטים לקשור בין הדברים, כך שלמרות ההכרעה ההלכתית לכלול אותו, ההלכה משמרת, ואולי אף מסמנת, את גבולות הקודש באמצעות הגדרה מינית מובהקת. אך מעבר לכך, השאלה היא האם פצוע הדכא וכרות השפכה יכלים לתפקד במסגרות חברתיות של שמירת מצוות כשותפים בטקסי מקדש פומביים וכאחראים על ביצוע המצווה בברכת המזון ובתקיעת שופר (מוציאים את הרבים). המסגרת החברתית סולדת מהעיוות המיני, וההשתתפות (אי ההשתתפות) בקודש משקפת סלידה זו. חכמים וחברת החכמים ראו בו פסול, או לפחות חשו צורך להדגיש שאינו פסול. הדגשה זו מעידה על מעמד חברתי בעייתי, והמסגרת ההלכתית מנסה אולי לתקן, אך משמרת מיניה וביה את תחושת היסוד הזאת.

כן שנינו לגבי הסריס בלבד: "הסריס ומי שלא ראה לו בנים כשר לדון דיני ממונות, ואין כשר לדון דיני נפשות. ורבי יהודה מוסיף אף האכזרי והרחמן" (תוס', סנהדרין פ"ז ה"ה, עמ' 426; ירו', פ"ד ה"ז, כב ע"ב; בבלי, לו ע"ב). אין מדובר בפסול קשה, שהרי אכזרי ורחמן הן תכונות אופי לאו דווקא שליליות לחלוטין. אבל מי שאין לו בנים איננו חבר מלא בקהילה. אין ספק שגישה כזאת משקפת חברה שחברות במשפחה היא מאבני הייסוד שבה. מי שאיננו שייך למשפחה לא יכל להיות בעל שיקול דעת נאות, ובעל מעמד רגיל, ויהא הנימוק לכך אשר יהא, אם מטעמי אופי ואם מטעם ההסתייגות מעיוות גופני. להלכה זו מעט השפעה ממשית. דיני נפשות כבר ניטלו מישראל, אלא שיש בה מסר חברתי של פגם. על ההסתייגות מכל עיוות גופני אפשר ללמוד מהגדרת המום לגבי כשרות לכהונה. כל יוצא דופן פסול, אפילו השולט בשתי ידיו (משנה, בכורות פ"ז מ"ו), וקל וחומר שבעלי פגמי ראייה, כושי, לבקן וכיוצא באלו נפסלו לעבודה במקדש. אבל לצורך השתתפות במערכת המשפט כל אלו כשרים, ורק מומים כבדים יותר (כסריס) פוסלים אותו מחברותו בקהילה. אם כן, למקדש נדרשה רמה גבוהה יותר של היעדר מומים, וכבר מום קטן (כלל אלו שאנו כיום לא היינו רואים אותם כמום כלל) פוסל, אבל במערכת המשפט רק בעלי מום גדול פסולים.

מעמדם של נישואי הסריס נידונו בהרחבה במקום אחר (ראו פירושנו ליבמות פ"ח מ"ה ומ"ו), ושם סיכמנו את ההלכות השונות בכך שקיימות כמה עמדות סותרות בנידון:

א. נישואי הסריס אינם תקפים כלל (כל סוגי הסריסים).

ב. נישואי סריס אדם תקפים ונישואי סריס חמה אינם תקפים.

ג. נישואי סריס אדם אינם תקפים ונישואי סריס חמה תקפים.

ד. נישואי סריס חמה אינם תקפים ונישואי סריס אדם תקפים רק בדיעבד ובהסתייגות גדולה (אינן צריכות ייבום, אך אם יובמו הייבום תקף ואסורים מלקיים).

לכל הדעות באופן עקרוני הסריס פגום לנישואים, ברם בחיי המעשה מצינו שהסריס נושא אישה וחי עמה, ולא מנעו את נישואיו למרות ההסתייגות מהם (תוס', יבמות פ"י ה"ג; ספרי דברים, רמז, עמ' 276, וראו פירושנו ליבמות שם שם). דומה שההלכה מציגה מעין רמה עקרונית, אך בפועל אין היא תובעת ליישמה. אין זה המקרה הרגיל של פער בין התביעה ההלכתית לרמת הביצוע בפועל, אלא שבהלכה עצמה קיימים מעין שני רבדים. האחד עקרוני ובו הסריס נתפס כמאוס וכמכוער³²מדרש שמואל, פ"ב יב. , והאחר בפועל ובו סריסות איננה שבח גדול, אך איננה בבחינת מצב בלתי נסבל. האישה יכלה לתבוע גירושין מבעל שאיבד את אונו³³ראו פירושנו לנדרים פי"א מי"ב. , אבל אם היא רוצה להישאר עמו לא ראו בכך עברה או פגם דתי. הוא הדין בפצוע הדכא ובאיילונית³⁴כאמור, גם מעמדו והגדרתו המשפטית של הממזר שנויים במחלוקת (פ"ד מי"ג). כל הדינים הללו משקפים את הקשר בין פחדים וחששות משינויים גופניים וסדרי חברה ונטייה להחמרה משפטית-הלכתית. המחלוקות בכל המקרים מהוות אמת מידה למקום שחכמים שונים מתירים לחריגות בעולמם, והמסורות מגלות רמות רגישות שונות לסטייה מן המקובל ומן הנורמה האישית והחברתית. .