משנת ארץ ישראל על משנה תענית · מבוא · מיקום 4

המשנה משתמשת בלשון "בית דין גוזרין שלוש תעניות... בית דין גוזרים עוד שבע" (פ"א מ"ה-מ"ו). אף התלמוד הירושלמי משתמש בלשון זו: "כל תענית שבין דין גוזרין" (פ"א ה"ה, סד ע"ג), והתמונה מצטיירת כאילו חכמים הם המחליטים על כך, אם כי אפשר גם שבית הדין הנזכר איננו בית דין של חכמים. המשנה מדגישה את הקשר בין הכרזת התענית והזקנים (חכמים), כגון הסיפור על הזקנים שירדו מעריהם וגזרו תעניות מיוחדות (פ"ג מ"ו). ברם אלו תעניות מיוחדות, ולא סדרת התעניות בשל מחסור בגשמים. סיפור תנאִי אחר מספר על סדרת תעניות שנגזרה על ידי הציבור של ברצון חכמים (תוס', פ"ב מ"ה). כל יתר העדויות התנאיות הן על חכמים שהנחו כיצד יש לערוך את התענית, האם יש להשלימה ומה הם סדריה, אבל אין פירוט מי הם המכריזים על התענית. מתקופת האמוראים מצויות עדויות על הכרזת התעניות בידי הנשיא. בבבלי (יד ע"א) מסופר שבימי רבי יהודה נשיאה "הוה צערא" והוא גזר שלוש עשרה תעניות, כלומר כל סדרי התעניות המנויות במשנה, אך לא נענה וביקש לגזור תעניות נוספות, ורבי אמי התנגד לכך בטענה ש"אין מטריחין את הצבור יותר מדאי" (שם ע"ב). המעשה הוא ברבי יהודה נשיאה השני, ורבי אמי, ראש בית המדרש או ראש בית הדין הגדול בטבריה, מתנגד לכך. בהמשך הבבלי (כד ע"א) ערוכה רשימה של נשיאים בארץ ישראל ושל חכמים בבבל שגזרו תעניות. נזכרת שם שוב תענית שגזר רבי יהודה נשיאה²⁰אין לקבוע אם זה רבי יהודה נשיאה הראשון או רבי יהודה נשיאה השני. , ולאחר מכן מסופר על דבי נשיאה שגזרו תענית ולא הודיעו לרבי יוחנן ולריש לקיש אלא למחרת בבוקר. בימי רבי יוחנן עדיין ישב בית הנשיא בציפורי ובית המדרש הגדול כבר נמצא בטבריה. דבי נשיאה אלו הם רבי יהודה נשיאה הראשון. עוד מסופר שם על רבי שגזר תענית ולפני התיבה ירד אילפא, ואין זה אלא רבי יהודה נשיאה הראשון, שהרי אילפא, בן דורו של רבי יוחנן, לא היה עדיין בוגר בימי רבי. במעשה אחר נזכר חכם בשם אושעיא זעירא דמין חברייא, כמי שהתריס נגד דבי נשיאה שגזרו תענית. אין לדעת מתי חי חכם זה. בבבלי נזכר "מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור" (כה ע"ב), אולם במקבילה בירושלמי נאמר שהוא "עבד תעני" (פ"ג ה"ד, סו סע"ג), עשה תענית, כלומר ירד לפני התיבה ולא נענה.

בבבל לעולם הגוזרים את התענית הם החכמים ראשי הישיבות כרב, רב נחמן, רבה, רב יהודה, רבא ורב פפא (בבלי, כד ע"א-ע"ב). אין רמז במקורות שראשי הגולה היו מעורבים בדרך כלשהי בקביעת התענית. המציאות בבבל השפיעה על ניסוח המסורת הארץ-ישראלית על מעשיו של רבי אליעזר שהוא הוא שגזר על התענית²¹על שיטה זו של "עדכון" ברייתות לפי מציאות בבלית ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. .

חכמי בבל היו קובעים את התעניות, אך היו מודעים לכך שאין להן אותו תוקף כתעניות המוכרזות בארץ ישראל ואין חלות עליהן החומרות של איסור מלאכה, רחיצה וסיכה, תשמיש המיטה וחליצת הסנדל שנהגו כבר בקבוצת התעניות השנייה. כך אמורים הדברים מפי חכמים בבליים: "אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד" (בבלי, יא ע"ב; יב ע"ב), ופירש הגאון: "ואין בנו כח לאסור מלאכה מפני שאין נשיא ואין אב בית דין שהמקום גרם להם"²²תשובות הגאונים הרכבי, סימן רנט עמ' 133. . בתלמוד הירושלמי: "אמר רבי יוסה הדא אמרה אילין תענייתא דאנן עבדין לית אינון תעניין למה דלית נשייא עמן" (פ"ב ה"א, סה ע"א)²³אלו התעניות שאנו עושים אינן תעניות, למה, שאין הנשיא עמנו. .

לפי הנוסח שלפנינו החכם מדבר על ארץ ישראל, וכפי שפירש חכם אחד²⁴רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל, עמ' 291. שרבי יוסה ישב בציפורי ובזמנו עברה כבר הנשיאות לטבריה ואין הנשיא משתתף בכנס ברחובה של עיר, כאמור במשנה בראש פרק ב. פירוש זה מוקשה: וכי יעלה על דעתנו שרק במקום מושבו של הנשיא חלו החומרות של תענית הציבור?! באותה תשובת גאון מצוטט אף הירושלמי ונוסחו: "ובני ארץ ישראל אומרים אמר רבי יוסה הדה אמרה אילין תעניאתא דאינין (קביעין) קבעין לאו תעניאתא אינין משום דלית בהון נשיאה"²⁵זאת אומרת, אלו התעניות שהם קובעים אינן תעניות שאין אצלם נשיא. .

לפי נוסח זה רבי יוסה קובע שאין תעניות ציבור בבבל מפני שאין הנשיא מכריז עליהם. כנוסח המובא בדברי הגאון מובא אף בדבריהם של ראשונים אחדים²⁶ראו אהבת ציון וירושלים, עמ' 71-70. , אך יש שגורסים כנוסח שלפנינו וכן בשרידי ירושלמי כ"י אשכנז²⁷זוסמן, כתב יד, עמ' 46, וכרגיל מצויים אף נוסחי ביניים. ראו אהבת ציון וירושלים, שם. .

נמצאנו למדים שבפועל אפשר היה, לפחות בראשית תקופת התנאים, שהציבור יכריז על תענית שלא בהנהגת חכמיו, ואף בניגוד לדעתם ולהלכה. המקורות שציינו לעיל מתארים כנראה בעיקר את שחכמים ראו כרצוי ונכון, אך בפועל לא תמיד הצליחו חכמים לשלוט על כל פעולות הציבור, מה עוד שהמעשה מספר על ראשית ימי התנאים. בצדק מסכם לוין שחכמים היו חלק מהגורמים שקבעו את התענית בפועל²⁸לוין, תעניות, עמ' 96. .