משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 8

היולדת טמאה במשך שבעה ימים אם ילדה זכר, ובמשך ארבעה עשר יום אם ילדה נקבה. לאחר מכן היא זוכה לימי טוהר (66-33 יום, בהתאמה). בתקופה זו, כל דם המופרש ממנה טהור. מבחינה רפואית, לאחר הלידה הגוף אינו חוזר מיד למחזור הפוריות הרגיל. הפסקת מחזור הפוריות הרגיל נמשכת כמה שבועות עד כמה חודשים אם האישה אינה מיניקה. אם היא מיניקה, ההפסקה עשויה להימשך כל תקופת ההנקה, ולעתים אפילו כמה חודשים מעבר לכך (בנוגע לצד הפיזיולוגי של דימום לאחר לידה ראו בנספח הרפואי, הערה 1).

הסיבה לימי דם הטוהר לא פורשה בתורה, כשם שלא פורש ההסבר על איזה חטא היולדת מביאה קרבן חטאת, קרבן שמביאים על חטא, לאחר מלאות ימי דם הטוהר. אנו רואים עצמנו פטורים מלהסביר את דיני התורה, בבחינת "חוקה חקקתי גזירה גזרתי" (במדבר רבה יט, א). על דרך ההשערה, ייתכן שמטרת התורה הייתה לקרב אישה לבעלה דווקא בתקופה רגישה זו שבה היא נזקקת לקרבתו. אפשר להציע שהטומאה באה לאפשר לגוף האישה להתאושש מהטראומה של הלידה או לכפר על עצם העיסוק באיברים האינטימיים שלה. גם הסבר זה אינו מספק תובנה בכל הנוגע להבדל בין לידת הזכר ללידת הנקבה. חז"ל הציעו הסברים הכורכים את שתי השאלות יחדיו. אחד ההסברים הוא שבעת הלידה, לנוכח הכאבים העזים, האישה מתחרטת על הלידה. לכן היא טמאה ולכן היא מביאה קרבן חטאת. על לידת זכר היא מתחרטת פחות מכיוון שהוא רצוי, ולכן טימאה אותה התורה שבעה ימים בלבד. על לידת נקבה, לעומת זאת, צערה רב יותר, ולכן הכפילה התורה את משך ימי טומאתה. מכל מקום, אין הסבר רפואי להבדל במספר ימי הטומאה בין לידת זכר ללידת נקבה. זהו סוד משמים. אמנם אפשר להבין שדין זה קשור לכך שלדעת חלק מהחכמים עובר זכר ניתן לזיהוי או שהוא כבר מושלם לאחר ארבעים ימי היריון, ונקבה, רק לאחר שמונים יום (אין לכך כל בסיס רפואי, יתרה מזאת, כל העוברים נראים מבחינה חיצונית כנקבות במהלך כעשרת השבועות הראשונים להיריון, עד ליכולת זיהוי איבר מין זכרי אצל עוברים זכרים. כלומר, לכאורה, דווקא הזכרים מזוהים מאוחר יותר). במשנה להלן יש מחלוקת על כך (ג, ז; ו, יד), אבל המחלוקת היא על זמן היווצרות הוולד ועל הגדרתו כוולד בעל מין או כנפל חסר צורת אדם. כפי שנראה בַּפירוש, גם התנאים נחלקו במשמעותם של זמנים אלו, ומכל מקום אין הם קשורים לאורך ימי הטוהר (ראו נספח רפואי, סעיף 3)

בפועל, ההיריון והלידה משבשים את המחזור, וממילא, כל הדמים אינם דמי נידה. היולדת טמאה כנראה משום שהיה עיסוק באיברי המין או אולי עקב הפרשת רירית הרחם ההריונית במהלך תקופה זו (הדיצדואה), או אולי באה התורה להקל על האישה, שלא תהיה אנוסה לקיים יחסים בתקופה רגישה וכואבת זו. ואולי באמת התקופה הראויה להישמרות מיחסים לאחר לידה היא שבועיים, אבל לאחר לידת זכר הותרה כבר מהיום השמיני ואילך לפי אמרתו של רבי שמעון בר יוחאי: "ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו - מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה - מתחרטת לארבעה עשר" (נידה לא ע"ב). בתקופת התלמוד הניחו ("אמרה התורה") שדמי האישה טהורים משום שעוד לא שב אליה מחזור הביוץ. המחזור חוזר בדרך כלל בתוך שישה שבועות עד שישה חודשים. אישה שמיניקה, ייתכן שהמחזור לא יחזור אצלה עד גמר ההנקה ולעתים גם עד שלושה חודשים לאחר מכן (אם כי ייתכנו אצל חלק לא גדול מהמיניקות מחזורים וביוצים גם בתקופת ההנקה). חז"ל ידעו על הקשר ההפוך בין הנקה לעיבור, ולכן אסרו על המינקת להינשא, שמא ימנע ממנה הבעל החדש להמשיך בהנקה. זאת על רקע העובדה שלרוב האנשים היה קשה לאתר תחליפי תזונה לתינוק, והחזקת מינקת הייתה כמובן יקרה מהישג ידם של סתם בני אדם. זהו הבסיס להלכה שלהלן פ"א מ"ג. רבי יהושע חולק על הלכה זו, והוא משקף כנראה את העמדה שלפיה מחזור הפוריות מתחדש לאחר הלידה, גם בזמן ההנקה. נכון יותר, אפשר לפרש שלדעתו, תופעה זו (של מחזור בעת ההנקה) תדירה דייה לשמש שיקול מכריע בקביעת ההלכה, ואילו רבי אליעזר רואה בכך תופעה נדירה שההלכה אינה אמורה להביא בחשבון.

מבחינת חכמים, זהו דין תורה, ומקורו לא חייב להיות ברור לנו. כל זאת בניגוד להחלטות שאינן מפורשות בתורה. אלו נקבעו בידי חכמים וצריך להיות להן הסבר.