משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 9

כיום אנו יודעים להגדיר מהו דם נידה. דם הנידה מציין את סופו של מעגל הפריון הקודם ואת תחילת המעגל החדש. משכו של מחזור הנחשב נורמטיבי מבחינה רפואית הוא 35-21 יום. בתחילת המחזור מופרש ההורמון אסטרוגן מהשחלה כדי לעבות את רירית הרחם, ובמקביל מתפתח הזקיק המכיל את הביצית בשחלה ומכין אותה לביוץ. הביוץ מתחולל באמצע החודש (במחזור ממוצע בן עשרים ושמונה יום), כ-14-12 יום קודם הופעת הווסת שאחריו. המונח "ביוץ" מתאר תהליך רגעי שבו הביצית חורגת מהזקיק (מעין שקית אשר לה שכבות רבות של תאים ובמרכזה נוזל פוליקולרי שבו נמצאת הביצית) עקב פקיעת הזקיק השחלתי. הביצית שהשתחררה מהשחלה במהלך פקיעת הזקיק עוברת לחצוצרה, ואם תפגוש שם את זרע הגבר עשוי להתרחש תהליך של הפריה שבו תא הזרע חודר את מעטפת הביצית, מתמזג עמה והופך לתא הראשון שממנו יתחיל תהליך התפתחות העובר. לאחר הביוץ, הזקיק שממנו השתחררה הביצית הופך איבר הפרשה הורמונלי הנקרא "הגופיף הצהוב". איבר זה מפריש אסטרוגן, ובעיקר פרוגסטרון, שתפקידם להכין את רירית הרחם להשרשת העובר ברחם. אם לא הייתה הפריה או אם הייתה הפריה שנכשלה ביצירת עובר בשלב כלשהו בתהליך חלוקת התאים, יתנוון הגופיף הצהוב בתוך 14-12 יום, הפרשת ההורמונים ממנו תיפסק באופן חד, ורירית הרחם, שכעת חסרה את התמיכה ההורמונלית הדרושה לה, תנשור. זהו דם הנידה (ראו נספח רפואי, סעיף 2). אם יהיה היריון בר קיימא, רירית הרחם תמשיך בקיומה כרירית הריונית, הנקראת "דצידואה", והווסת שהייתה אמורה להופיע לא תופיע.

במקרא איננו מוצאים הסבר למחזור החודשי, וכל שבידינו הן ההלכות. השאלה כיצד פירשו לעצמם חכמים את שלבי המחזור החודשי תידון להלן. לפי דין התורה, אישה המדממת בזמן המחזור, המכונה "עת נדתה" (לא נאמר באיזה חלק של המחזור), טמאה שבעה ימים, לא יותר ולא פחות, גם אם הדימום הווסתי ארך פחות מכך. אמנם מאוחר יותר נקבע דין שונה, שהיא טמאה שבעה ימים ("שבעה נקיים", שבתורה חלים על זבה בלבד) גם מהיום הראשון שבו אינה רואה כבר את דם הנידה, אולם לדעת הכול זו חומרא של בנות ישראל שאישרו חכמים (להלן, חומרת רבי זירא). דין התורה קובע בבירור שבעה ימי טומאה, ללא קשר למספר הימים שבהם רואה דם. בפרשנות זו יש בעיה משפטית. לשון המקרא מדמה לכאורה את הקטע שפירשנוהו בנידה כמקביל לדין הזב והזבה, כמוצג בטבלה: