משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 18

כל המזכה את הרבים אין חט באה על ידו וכל המחט[י]א את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה – "מזכה" משמעו גורם להם לזכות, כלומר לעשות מצווה, וניגודו "מחטיא".

משה זכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלויה בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל – (דברים לג כא), ירבעם חטא והחטיא את הרבים וחטא הרבים תלויה בו שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל – (מלכים א טו ל). משה וירבעם הם דוגמאות למי שזיכה את הרבים ולמי שהחטיא את הרבים. מימרה זו זכתה לגלגולים מעניינים בספרות חז"ל, וננסה להציגם. המימרה כפי שהיא לפנינו אינה מאוזנת: "אין חטא בא על ידו" איננו ניגוד של "אין מספיקין בידו לעשות תשובה". מימרה "מאוזנת" צריכה הייתה להיות:

כל המזכה את הרבים אין חט באה על ידו וכל המחטיא את הרבים אין זכות באה על ידו.

או:

כל המזכה את הרבים מספיקין בידו לעשות מצוות (תשובה) וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

או:

כל המזכה את הרבים אין מספיקין בידו לעשות עבירה וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

אף במסכת שמחות מתואר ההספד שנשא רבי עקיבא על בנו שמעון שמת בצעירותו, ובו הוא מודיע שהוא מנוחם כי הוא בטוח שבנו הוא בן העולם הבא: "ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים, לפיכך זכות הרבים תלויה בו, שנאמר 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל', ירבעם חטא והחטיא את הרבים, לפיכך חטא הרבים תלוי בו, שנאמר 'על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל' " (שמחות פ"ח ה"ג, עמ' 161). במסכת שמחות ההיגד נושא אופי והקשר של דרשה ציבורית. כוונת ההיגד המיוחס לרבי עקיבא היא שבנו הוא צדיק מושלם, משום שלא חטא; הסיבה לכך והראיה לכך היא שזיכה את הרבים. כך נוצרת דרשה מאוזנת, שונה מזו שבמשנתנו. המזכה זוכה לעולם הבא כי לא חטא, המחטיא אינו זוכה לכך כי לא עשה תשובה.

במשנתנו אותו סגנון, אבל בהיעדר ההקשר של חיי העולם הבא נוצרה מימרה שהיא כביכול "בלתי מאוזנת". לאור זאת עלינו להסיק כי ההקשר והפרשנות של מסכת שמחות היא המקורית, ובמשנתנו כבר הועברה המימרה ואיבדה את משמעותה המקורית וה"מאוזנת". אמנם לעתים קרובות דווקא הדרשה ה"מאוזנת" איננה המקורית והקדומה, אבל במקרה זה האיזון נובע מההקשר, ומימרה שמועברת אינה זוכה, בדרך כלל, להקשר מאזן.

בתוספתא יומא מופיע אותו היגד במסגרת דיון בתשובה בכלל, ושם הנוסח מאוזן בצורה הנראית בעינינו מלאכותית: "כל המזכה את הרבים אין מספיקין בידו לעבר עבירה, שלא יהו תלמידיו נוחלין את העולם והוא יורד לשאול, שנאמר 'כי לא תעזב נפשי לשאול' וגו'. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל את העולם, שנאמר 'אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס לא יתמכו בו' " (פ"ד ה"י-הי"א). ההשלמה יוצרת איזון הנראה מלאכותי.

הנימוק המופיע בתוספתא חוזר גם באבות דרבי נתן (נו"א פ"מ, עמ' 120)⁴⁴בנוסח ב מופיעה המימרה המקוצרת כמו במשנה. ההרחבה מצויה גם בבבלי, יומא פז ע"א. באבות דרבי נתן נו"א מופיע גם המשך הסוגיה שבבבלי, וברור ששני המקורות תלויים זה בזה. . בעינינו נראה שתוספת זו של הנימוק מאוחרת, שכן הנימוק מרדד את משמעות ההיגד שבמשנה. המשפט עצמו מצוטט בהקשרים נוספים (תוס', בבא קמא פ"ז הי"ג; סוטה מז ע"א; סנהדרין קז ע"ב).