משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 15

רבי יניי – רבי ינאי המפורסם היה מהדור האחרון של התנאים, לאחר ימי רבי, אבל ייתכן שזה רבי ינאי אחר, אולי אביו העלום של רבי דוסתאי ברבי ינאי (משנה, עירובין פ"ה מ"ד; לעיל פ"ג מ"ח). רבי דוסתאי מוסר משמו של רבי מאיר, כלומר שהיה תלמידו, ורבי ינאי שאיננו מופיע במפורש היה מן הסתם בן דור אושא.

אומר אין בידינו לא משלוות הרשעים אף [ו]לא מיסוריהן שלצדיקים – המונח "אין בידינו" הוא עמום: האם כוונתו שאיננו ראויים לכך, כלומר שבחברה אין צרות גדולות אך גם לא שלווה של צדיקים אלא כולם בדרגות שונות של בינוניות, או שאיננו מבינים מה זו צרה אמִתית ומה זו שלווה אמִתית, או אולי שאין הדבר בשליטתנו. כך או כך, התנא טוען שתי טענות המצויות ברקע דבריו: האחת ש"אנו" ציבור בינוני, והאחרת שרשעים נענשים בעולם הזה והצדיקים זוכים לשלווה כאן ועכשיו. תיאור פשטני זה של שכר ועונש נראה היום כאוטופיה, וקשה לאדם מאמין לקבלו בפשטות. על כך ועל דעות אחרות עמדנו לעיל (פ"ג מט"ו), אך כאמור בדיוננו שם התפיסה של רבי ינאי היא זו שהייתה המקובלת והנפוצה ביותר.

רבי מתתיה בן חרש אומר – רבי מתיה היה תלמיד רבי עקיבא, ובשלהי דור יבנה ירד לרומא כשליח להפצת תורה. עם זאת הוא נזכר רבות בספרות, ואולי חזר לארץ, או ששמר על קשרים איתנים עם חכמים.

הווי מקדים לשלום לכל האדם – אפשר לפרש את ההיגד בפשטות, להקדים בשלום, כלומר לומר שלום לכל אחד. בתרבות המערבית בת זמננו שאלת השלום היא קצרה ביותר, מחווה נימוסית וכמעט טכנית. אבל בתרבות הערבית המסורתית במזרח (וממנה גם בתרבות היהודית של בני תפוצות המזרח) שאלת השלום היא טקס ארוך. בטקס זה מופגנת הידידות, אך גם הכפיפות של השואל לאדם שאת שלומו הוא שואל. לשאלת השלום נוסחאות ארוכות ומפותלות שלהן תשובות קבועות. חשיבותו של אדם מופגנת בצורה שבה שואלים לשלומו. בעולם היווני-רומי מוכרים טקסים דומים, בעיקר בעת ההופעה של קליינט אצל הפטרון (להלן). להערכתנו יש להבין את ההיגד על רקע נוהגי החברה הקדומים. כאשר נפגשים שניים, במיוחד אם לא ראו זה את זה זמן רב, הקטן מקדים באמירת שלום לגדול. אמירת השלום איננה משפט קצר, אלא סדרת משפטים טקסיים המביעים חברות או יחסי תלות. במובן זה המילה מופיעה כבר במקרא. כך, למשל, שאלת השלום של בני הנביאים את שאול מסתיימת במתנת אוכל: "ושאלו לך לשלום ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם" (שמואל א י ד), וכן: "וישלח את הדורם בנו אל המלך דויד לשאל לו לשלום ולברכו על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו כי איש מלחמות תעו היה הדדעזר וכל כלי זהב וכסף ונחשת" (דברי הימים א יח י). אין זו רק ברכה אלא מעמד דיפלומטי, ברכות והוקרה שבין בני ברית. עשרות מקורות תנאיים ואמוראיים עוסקים בשאלת השלום, ומכללם עולה חשיבות המעמד. נסתפק בדוגמאות ספורות: "לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו, ולא יקל עמו את ראשו, ולא ישאל בשלומן, במקום שמתחשב⁹³שהוא (הגוי או הישראלי) אדם חשוב. . מצאו לפי דרכו שואל בשלומו בכובד ראש" (תוס', עבודה זרה פ"א ה"ב, עמ' 460). אם כן יש שאלת שלום בכובד ראש, ללא הבעות שמחה, מחוות גוף או הארכה, ויש שאלת שלום "אמִתית" שהיא כוללת מחוות ידידות וכבוד. כן מתואר המפגש בין רבן יוחנן בן זכאי והמצביא הרומי אספסינוס: "כיון שיצא רבן יוחנן בן זכאי חוץ מפתחה של ירושלים הלך ושאל בשלומו של (מלך) אספסיאנוס כדרך (שואלין) [ששואלין] בשלומה של מלכות אמר ליה אי רידומני אימפוטרין" (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ו, י ע"א)⁹⁴מחוות הכבוד לאספסינוס איננה במקבילה באבות דרבי נתן (נו"א פ"ד, יב ע"א), מן הסתם משום שלא ראוי שחכם ישפיל עצמו לפני הגוי, אפילו כשהוא קיסר. . רבן יוחנן בן זכאי הקדים שלום לקיסר ואמר לו "הי דומיני אמפרטורה" (Domini imperatore), שלום אדוני הקיסר.

על כללי אמירת השלום אנו שומעים במדרש: "הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואח"כ שואלים בשלום הרב, א"ר הונא כד אתא רבי יהושע בן לוי לטבריה שאליה לרבי יוחנן ולריש לקיש" (בראשית רבה, צד ה, עמ' 1175). כאשר חכם דרומי מגיע לטבריה הוא בא לשאול בשלום ראשי החכמים בעיר, כלומר לבקר אותם, וודאי שאין זו רק ברכה אלא ביקור של כבוד, וכמובן סדר הביקורים חשוב מאוד. יש לבקר לפי סדר החשיבות, וכל טעות בנושא מעוררת טינה.

דוגמה לכך היא הסיפור הבא בירושלמי, סיפור המשתמש במונח של משנתנו ומדגים את הנוהל החברתי של "הקדמת שלום": "תרתין זרעין בציפרין: בלווטייא ופגנייא. הוו עלין ושאלין בשלמיה דנשייא בכל יום, והוון בלווטייא עלין קדמאי ונפקין קדמאי. אזלון פגנייא וזכון לאורייתא, אתון בען מיעול קדמאי...⁹⁵ההמשך הוא הלכה נפרדת, אמוראית, המבססת את הטיעון של המשפחה הפשוטה שתלמיד חכם קודם לכל אדם, יהיה מכובד ככל שיהיה. " (ירו', הוריות פ"ג ה"ח, מח ע"ג – שתי משפחות [בתי אב] היו בציפורי, בלווטים [חברי הבולי – המועצה העירונית] ופגאנים [פשוטים]. היו עולים ושואלים בשלומו של הנשיא בכל יום, ומשפחת הבלווטים היו עולים ראשונים ויוצאים ראשונים. הלכו משפחת הפגאנים וזכו בתורה⁹⁶אחד מבניהם זכה להיות תלמיד חכם חשוב. . רצו לעלות ראשונים). סיפור זה קרוב למשנתנו משום שהוא מדגים מה המשמעות של מקדים בשלום. הבלווטים הקדימו בשלום, והפגאנים רצו לתפוס תפקיד חברתי זה.

כבר שפרבר עמד על הרקע לסיפור, והוא תופעת הפטרונאז' בחברה הרומית המאוחרת⁹⁷שפרבר, הקרקע, עמ' 135-119. . החברה העירונית והכפרית מחולקת הייתה לחבורות. בראש החבורה היה הפטרון שהיה עשיר ומקורב לשלטונות, והוא העניק חסות לפשוטי העם. בבוקר קמו פשוטי העם והלכו כל אחד לפטרון הקטן המקומי. שאלו בשלומו, שוחחו על צרותיהם, קיבלו סיוע (או לא קיבלו), וקיבלו הנחיות לעבודה. לאחר מכן הלך הפטרון המקומי לפטרון הגבוה ממנו, וכן הלאה, עד שבצהריים נאספו ראשי הפטרונים אצל הפטרון הראשי. בעיר הבירה היה זה הקיסר עצמו. כך נוצרה רשת של היררכיה שהייתה גם מבנה חברתי וגם דרך להעלות בעיות לממונים ולהוריד הנחיות כלפי מטה. זו הייתה רשת בלתי פורמלית, אך גם בלתי ניתנת לסטייה. בסיפור התלמודי רבי הוא הפטרון היהודי הראשי. אבל במציאות ייתכן שהיה מעליו פטרון נוסף (ממוצא רומי), או שרבי, כמנהיג היהודי הראשי, היה הפטרון הראשי בציפורי⁹⁸בתקופת רבי ורבי יהודה נשיאה נכדו, שגם הוא מכונה "רבי", היה הנשיא פקיד רומי בכיר, ודומה שמעמדו היה נמוך רק משל הנציב. הנציב ישב בקיסריה, ואם הגיע לציפורי באו, מן הסתם, הפטרונים הראשיים "לשאול בשלומו". . מכל מקום, לפי הסיפור בירושלמי היה לקליינטים סדר. איש לא נכנס לפני הקליינט החשוב יותר. השיחות לא היו כנראה בנפרד אלא עם כולם; הווה אומר, הקליינטים הגיעו לפי התור, לאחר שכולם עלו, וכל אחד שאל בשלום הנשיא, הפטרון אמר את דברו לכולם, והנוכחים התפזרו לעיסוקיהם, ושוב היציאה היא לפי הסדר. מבנה הפטרונאז' נהג בעיקר מימי האמוראים ואילך, וסיפור זה הוא מסוף ימי התנאים (רבי), או מראשית ימי האמוראים (רבי יהודה נשיאה, שגם הוא כונה לעתים "רבי").

רמזים נוספים למשמעות זו של שאלת השלום מופיעים בברכות יצחק ליעקב לפי תרגום יונתן. הברכה כוללת: "רב ושליט תהי על אחך ויהון מקדמין למשאל בשלמך בני אמך..." (יונתן לבראשית כז כט – אדון ושליט תהיה על אחיך, ויהיו מקדמים לשאול בשלומך בני אמך). כן נאמר ליהודה: "ויהון מקדימין למישאל בשלמך בני אבוך" (יונתן לבראשית מט ח – ויהיו מקדימים לשאול בשלומך בני אביך).

אם כן, הדרישה להקדים בשלום יכולה להתפרש כדרישה שלא להמתין עד שהשני ישאל בשלומך (ויגלה בכך כפיפות וכבוד), אלא לוותר על כבודך ולהקדים לשאול בשלומו. כך מעמיד אדם עצמו כאילו השני מכובד יותר. פירוש כזה אפשרי, אך אז הסיפא מנותקת ממשפט זה. ניתן גם לחבר את שתי צלעות המשנה. נציע את פירושנו אחרי הבאת הצלע הבאה.

והווי זנב לאריות ולא ראש לשועלים – נסביר זאת על רקע נוהג הפטרונאז' שהצגנו. לאדם שתי אפשרויות למיקום. הוא יכול להיות פטרון קטן שהפחותים ממנו בסולם החברתי מקדמים את פניו, ואז הוא יהיה ראש לשועלים ולאחר שאלת שלום זאת ישאל הוא עצמו בשלום הפטרון שמעליו, אך הוא יכול גם להיות כפוף לפטרון הראשי, להיות קליינט, אך לא פטרון ביניים. החכם ממליץ על "זנב לאריות", קליינט חשוב, כזה שמקדים בשלום הפטרון הגדול יותר, כלומר ראשון למברכים, ולא ראש קבוצה בהיררכיה נמוכה יותר. אין כאן אפוא המלצה לצניעות, או להבעת ענווה פומבית, אלא להתמקמות נכונה בסולם החברתי העירוני ההיררכי.

אם כן, התנא אומר: השתדל להיות הקליינט (הראשון?) של פטרון חשוב, ולא פטרון קטן הכפוף לפטרון גדול הימנו. לפי פירוש זה הרישא והסיפא עוסקים באותו עניין, והנושא כולו מתאים לחכם היושב ברומא, מכיר את תנאי העיר שם ומנחה כיצד יש לנהוג בסיטואציה חברתית זו שברומא הייתה מקובלת ובארץ ישראל התפשטה רק מעט מאוחר יותר.

לפני הקורא מוצעים שני הפירושים, והוא רשאי, ואולי צריך, לבחור כרצונו.