משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 14

רבי נהוריי אומר – רבי נהוראי, או נהוריי בכתיב הארץ-ישראלי, גם הוא מחכמי דור אושא, מהפחות בולטים שבהם. מכל מקום הוא מופיע בסיפור אחד שהוא בבירור מאותו דור: "מעשה ברבי נהוראי שבא עם העד בשבת לאושה והעיד בו" (תוס', ראש השנה פ"א הט"ז; ירו', שם פ"ב ה"א, נז ע"ד; בבלי, שם כב ע"ב). רבי נהוראי התגורר בכפר בסביבות אושא (לא נאמר היכן), ובא להעיד על אמינותם של העדים שראו את קידוש החודש. הבבלי התחבט בזיהויו של רבי נהוראי, שכן לא היה חכם ידוע, ועל כן ניסה לזהותו עם חכם אחר: "לא רבי נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו רבי נהוראי – שמנהיר עיני חכמים בהלכה" (שבת קמז ע"ב). הזיהוי הראשון אפשרי, שכן רבי נחמיה אינו מופיע רבות אף על פי שנמנה עם מייסדי בית המדרש בדור אושא (לעיל משנה יב). לעומת זאת הזיהוי עם אלעזר בן ערך איננו היסטורי אלא הוא מבטא זיהוי אידאולוגי פרשני בין החכמים (כלומר שדעות שני החכמים היו קרובות אלא לאלו). המימרה הנדונה מתאימה במיוחד לרבי אלעזר בן ערך מאחר שהוא סירב להצטרף לחבריו ביבנה וסבר שתורתו תישמר, שכן הוא גדול הדור (ראו פירושנו לפ"ב מ"ח). הבבלי רומז, אפוא, שרבי אלעזר בן ערך מדבר כאילו על עצמו, ומגנה את הבחירה שלו.

בסוגיה אחרת מובא: "תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר – שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי – שמנהיר עיני חכמים בהלכה" (בבלי, עירובין יג ע"ב). רבי מאיר הופיע לעיל בשמו, ואמנם קיים דמיון במשמעות השם, אך אין זה סביר שרבי נהוראי הוא רבי מאיר. הזיהוי עם רבי אלעזר בן ערך הוא כאמור אידאולוגי ולא היסטורי.

הווי גולה למקום תורה ואל תואמר היא תבוא אחריי – אנו מציעים לסיים את המשפט כאן. כלומר, אל תאמר לעצמך שאתה יכול ללמוד תורה לבד, שכן לימוד תורה ושינונה מחייב חברים ובני שיח. זאת בהתאם לשיטתם של חכמים שהלימוד הוא בחבורה, גם בגלל החשיבות של הלימוד הקבוצתי, והלימוד מפי הרב, וגם בגלל היעדר ספרים, ועמדנו על כך לעיל (פ"ב מ"ב).

שחביריך יתקיימוה בידך – האות ש' הטרידה רבות את המפרשים, אבל לדעתנו זו תופעה פשוטה של חילוף שי"ן–וי"ו⁹²אונא, וו שין. . חבריך שיודעים פחות יקיימו את דברי התורה בשבילך (בידך), ואתה תשכחם, ותישָכַח. כלומר, כל זה משפט חדש.

1. אל תימנע ממקום תורה ותחשוב שתגרור חכמים אליך.

2. אם זה יקרה אז אתה תישכח וחבריך ימשיכו ללמוד לבד. השיכחה היא תוצאה טבעית ואיננה עונש.

ואל בינתך אל תישען – חוזר לרישא: אין לסמוך על התבונה אלא על השינון והחבורה. פירושים אחרים הוצעו בספרות ומטרתם לקרוא את מה שהצענו כשני משפטים, ברצף אחד. אל תאמר שהתורה תבוא על ידי כך שחבריך יקיימו אותה, ויביאו אותה אליך, או אל תאמר בלבך שלא עליך האחריות לשמור על התורה, החברים יקיימו אותה בשבילך ואתה משוחרר מן המצווה. לפי תפיסה מרחיקת לכת זאת על הידען מוטלת אחריות מיוחדת לשמור ולהפיץ את התורה. אין הוא רשאי לפטור עצמו מהאחריות לפַתֵח וללַמֵד במסגרת החבורה, ואין הוא רשאי לפטור עצמו ולסמוך על אחרים שיקיימו את התורה. רעיון זה מרתק ומרחיב את מידת האחריות שיודע התורה צריך לחוש לגבי העולם.

המימרה מופיעה גם באבות דרבי נתן, ללא שינוי (נו"א פכ"ג, לח ע"א).