משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 13

רבי עקיבא הוא בן הפלוגתא הרגיל של רבי ישמעאל וטבעי שהוא יבוא בצמוד לו, לפניו או אחריו. עם זאת, יש גם קשר לשוני (לא תוכני) בין שתי המשניות, והוא הביטוי המשרשר "קלות ראש". אם אכן זה הבריח המשרשר הרי שזו עדות לדחיית הנוסח "קלות לראש". יתר על כן, כפי שהעדפנו לפרש במשנה הקודמת המונח "קלות ראש" מגדיר את היחס כלפי עבודות אנגריה או ליטורגיה. כלומר המילים דומות אבל תוכנן שונה לחלוטין, והעורך התעלם מכך. אפשר שזו ראיה נגד הפירוש שהעדפנו. אבל גם אפשר שהעורך העדיף את הקשר הלשוני על פני הקשר התוכני, כמות שראינו.

רבי עקיבה אומר שחוק וקלות ראש – "קלות ראש" כאן היא מתירנות מינית. הצירוף מופיע פעם נוספת בתוספתא (ברכות פ"ג הכ"א).

מרגילים [את האדם] לעריה – ברוב עדי הנוסח "לערוה". למונח "שחוק" משמעויות שונות. לעתים זה המונח לתיאור שמחה, בדיחות הדעת, בניגוד לבכי⁸⁰תהלים קכו ב; איוב ח כא; קהלת ג ד. , במקביל ל"קלות ראש", כמו במשנתנו. השחוק הוא גם הכינוי למשחק הילדים בחגב מת או בגרעינים⁸¹בבלי, שבת צ ע"ב; שמחות דרבי חייא, פ"ג ה"ה, עמ' 222; משנה, שבת פ"ט מ"ז. . אך לעתים "שחוק" הוא גם המונח לעבֵרה על דיני עריות. אין הכוונה רק לעברה עצמה⁸²לעתים גם המעשה עצמו הוא בבחינת "שחוק", כגון שמות רבה, ל כא; תוס', סוטה פ"ו ה"ו. אלא לאווירה העלולה להוביל לכיעור, ובמשמעות זו מופיע המונח במשנתנו. במשנת דמאי נתבעת התרחקות מ"שחוק" כסממן לחבר (משנה, דמאי פ"ב מ"ג), ולעתים המשמעויות מעורבות, כמו במשנתנו. כמו כן: "אל תבוא לידי שחוק שלא תבוא לעבירה" (אבות דרבי נתן, נו"ב פל"ג, עמ' 72). בקטע זה רשימת עבֵרות: אכילה עם כוהן עם הארץ, נדרים, הימנעות מכניסה למצב של ספק ושחוק. נראה אפוא שהרשימה שם, המיוחסת לרבי עקיבא, גובשה בעקבות משנתנו או בעקבות משנת דמאי, או שמשנת דמאי גובשה בעקבות המימרה שהשתמרה באבות דרבי נתן. על כל פנים יש קשר בין שתי המסורות, וזה מעין גילוי דעת מה משמעות השחוק אצלנו. דומה שכאן הכוונה לבדיחות הדעת וקלות ראש העלולים להביא להתנהגות לא מכובדת, ולא מעבר לכך. החבר נדרש, אפוא, להתנהגות מכובדת, בבחינת "סייג לכבוד שלא לשחוק" (אבות דרבי נתן, נו"ב פל"ג, עמ' 71; נו"א פכ"ו, עמ' 82). אם כן, השחוק הוא התנהגות לא נאותה אך אינו חטא של ממש, והסוטה יכולה להתגונן בטענה ש"השחוק עשה" ונגררה לחטא (משנה, סוטה פ"א מ"ד). טענה כזאת איננה מזכה אותה, שכן השחוק אסור כשלעצמו; הוא התנהגות גבולית בלתי ראויה, אם כי עדיין לא עברה.

מעשרות – בעדי נוסח רבים "מסרות" או "מסורת". מן הסתם נכתב מסרות (מסורות), והנוסח "מעשרות" הוא תיקון. הנוסח "מעשרות" כבר היה ידוע לראשונים, ובדרך כלל דחוהו.

סייג לתורה – סייג לתורה במובן של גדר, כלומר שמירת המסורת והעברתה היא ההגנה מפני שכחת הדינים. המונח "מסורות" משמעו גם החילופים (הקטנים) שנפלו בנוסח המקרא, ואזי פירוש המשפט הוא שהשמירה על ההגייה והכתיב המדויקים הם סייג (מעצור) מפני שכחת הטקסט עצמו. פירשנו ש"תורה" היא לימוד תורה, אבל כפי שראינו, בעיקר בפרק א, אפשר ש"תורה" היא המינוח לכלל המצוות. גם אז שמירת הנהגים והנהלים היא הגנה מפני עברה על החוקים. גם בפ"א מ"א דובר על סייג לתורה. שם מדובר בהוראה לדרך חשיבה ודרך התנהגות של ציבור הפוסקים והמלמדים, ואצלנו אותן מילים משמשות במשמעות אחרת של הגנה על הידע ועל הביצוע.

ב-פ נוסף "מעשרות סייג לעושר", והוא כנראה ניסיון "להעניק" משמעות-מה לנוסחה "מעשרות סייג לתורה". ברוב עדי הנוסח נוסחה זו חסרה, ורוב הראשונים או שאינם מכירים אותה או שמכירים אך דוחים אותה, או שלפחות מציגים את הנוסח החילופי "מסורות סייג לתורה". אבל הרי"ש מכיר את הנוסחה, וכן חלק גדול מנוסחאות הסידורים. באופן טבעי הרמת מעשרות היא עול כלכלי, והחכם רוצה לעודד את נתינתם ומבטיח שהמעשרות הם בבחינת "השקעה" כדאית. כך גם המדרש האמוראי: "עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עד שלא תתחסר" (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר י, עמ' 172; תנחומא בובר, ראה יז, ומקבילות).

נדרים סייג לפרישות – נדירת נדרים מסייעת לאדם לעלות לרמת פרישות. בספרות חז"ל היחס לנדרים שנוי במחלוקת. במבוא למסכת נדרים עמדנו על כך והראינו כי חכמים רבים מתנגדים לנדר כשלעצמו. יש המסתייגים מנדר רק בגלל החשש שמא לא יפרע אותו, או מהחשש המיסטי של הבטחה בשם ה'. אבל מרבית ההתנגדות היא לנדר כדרך לעבודת ה'. חז"ל מציעים דרך אחרת של לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות, והנדר אינו דרך מספקת או חילופית. המימרה שלפנינו היא מהבודדות המצדדות בריבוי נדרים.

המושג "פרישות" גם הוא איננו חד-משמעי. מצד אחד הוא מופיע כהפך מ"תפלות", כמונח להימנעות מיחסי אישות ללא צדקות מיוחדת (משנה, סוטה פ"ג מ"ד). אבל בסולם המדרגות של פנחס בן יאיר: "...וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש" (משנה, סוטה פ"ט מט"ו). כפי שראינו בפירושנו ל"משנה"⁸³אין זו משנה אלא ברייתא שחדרה מהתלמודים. זו לפנינו סולם היררכי של חוגי החסידים, ואיננו בטוחים אם לַמונחים שהם משתמשים בהם אותה משמעות כמו לדומיהם המופיעים בספרות חז"ל. אם טהרה היא הטהרה ההלכתית, הרי שפרישות איננה נוגעת דווקא לאישות אלא היא יותר מכך. במשנת טהרות נאמר: "ספק החולין זו טהרת פרישות" (פ"ד מי"ב). טהרה ופרישות מוזכרות יחדיו, כמו במשנת סוטה, ופרישות היא שמירה קפדנית יותר על הלכות טהרה. בהקשר של נדרים (של מסכת אבות) דומה שנדרים נתפסים כדרך לצדקות מיוחדת, וכל מה שאדם מהסס אם עליו להקפיד בו צריך הוא לנדור כדי שהנדר יסייע לו להתגבר על ההיסוסים. אולי זו גם משמעות הפרישות החסידית שבמשנת סוטה.

הבעיה מסתבכת משום שהמושג "פרושים" הוא גם כינוי לאחת הקבוצות בימי בית שני. כך קוראים הם לעצמם (משנה, ידים פ"ד מ"ו-מ"ז; חגיגה פ"ב מ"ז ועוד), כך קורא להם יוספוס וכך מכנים אותם יריבים למחצה כמו הנוצרים הקדומים. בשאלה זו של משמעות הכינוי הקדום עסקו רבים והוצעו ניחושים רבים, אך אין בידינו לא פירוש טוב, וודאי שלא פירוש שיכיל את כל ההתייחסויות למונח.

בספרות חז"ל יש התנגדות מסוימת לפרישות. "אשה פרושה" היא מ"מכלי עולם" (משנה, סוטה פ"ג מ"ד), ומן הסתם זו ההתייחסות לפרישות יתר. הירושלמי אומר שזו ה"מלעבת" על דברי תורה "ותאמר אלי תבוא" (סוטה שם, יט ע"א), כלומר היא שומעת פסוקים המדברים על מעשי אבות עולם שכביכול לא התנהגו בצניעות ומגיבה בביטויים של צניעות יתר. זו, אפוא, אישה המתהדרת בצניעותה ותוקפת ומבזה אבות עולם שלא נהגו בקריטריונים אלו. הבבלי אינו מסביר את ההגדרה אלא מוסיף שלושה טיפוסים נוספים: "בתולה צליינית ואלמנה שובבית וקטן שלא כלו לו חדשיו" (סוטה כב ע"א). לא כאן המקום לברר מונחים קשים אלו, שכן אפילו הבבלי אינו אומר שהם פירוש ל"אשה פרושה", וספק אם הסבר המונחים מסייע להבנת המשנה.

בהמשך אותה משנה בסוטה גם מנויה מכת פרושים – כאמור לפי הירושלמי אלו תלמידים ודיינים המקפידים על קוצו של יו"ד, בניגוד לרוח ההלכה. גם כאן הבבלי מזכיר סדרת "פרושים" אחרים. נראה שהרשימה של "שבעה פרושין הן" היא קדומה (בבלי, שם כב ע"ב), ולתלמוד כבר לא הייתה מסורת מה הם, ופירש אותם לפי שמם בלבד. עוד מוסיף הבבלי אזכור קדום של הפרושים בפיו של ינאי המלך (שם ע"א). בכל אלא אין הסבר למונח שבמשנה, ולא נעסוק בפירוש הבבלי עצמו.

מכל אלו נראה שלפחות בספרות חז"ל פרישות היא צדקות, ובעיקר בתחום חיי אישות, בבחינת "קדש עצמך במותר לך" (בבלי, יבמות כ ע"א). יש פרישות ראויה לשבח, והגזמה בה ראויה לגינוי. הפרושים של ימי בית שני אולי נקראו כך משום שלפי שיטתם סמכותם להוסיף איסורים, בבחינת "עשו סייג לתורה" (לעיל), ואילו כתות מדבר יהודה שהחמירו אף יותר הציגו את דבריהם כדבר התורה עצמה. הפרישות היא בעיקר בתחום חיי אישות, אך גם בתחומים אחרים, ומשנתנו (אבות) רואה בנדרים גדר טובה להגברת הפרישות.

באבות דרבי נתן מובא נוסח אחר לדברי רבי עקיבא: "רבי עקיבא אומר סייג לכבוד [שלא] לשחוק. סייג לחכמה שתיקה. סייג לנדרים פרישות. סייג לקדושה טהרה. סייג לענוה יראת חטא" (נו"א פכ"ו, עמ' 82; נו"ב פל"ג, עמ' 72). נוסח זה הוא הכלאה בין "משנת" סוטה לבין משנתנו. אם זו הרכבה ספרותית, היא מעידה שהדרשן לא חש שלפניו מקורות מטיפוסים שונים, ואם זו נוסחה מקורית, הרי ששתי המשניות (אבות וסוטה) יצאו מפיו של חכם אחד, ופרישות היא צדקות רבה שטהרה ונדרים הם תנאים ועזרים לה.

סייג לחכמה שתיקה – בשבח השתיקה דיבר גם רבן גמליאל ברבי (פ"א מי"ז). הכוונה כנראה שחכם לא ימהר להשיב אלא ישקול את הדברים, ולכן סייג לכך היא שתיקה, בניגוד לתגובה מהירה. המונח "שתיקה" משמש גם הוא במשמעויות מספר. בדיני קרבנות "שתיקה" היא ללא כוונת פסול (או ללא הצהרה על כוונת פסול); במקום אחר הכוונה להתעלמות: "שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שסמך על העולה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי שמיי. אמר לו מה זה סמיכה?⁸⁴לדעת בית שמאי אין לסמוך על קרבנות נדבה (יחיד) ביום טוב. אמר לו מה זה שתיקה! שתקו בנזיפה" (תוס', חגיגה פ"ב הי"ב).