משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 8

שבעה מיני פורעניות באים לעולם על שבעה גופי עבירות – כמובן יש יותר פורענויות ויותר עברות חמורות, אלא שהתנא מתמקד בשבע עברות שבעיניו הן נפוצות, וגורמות לעונשים משמים. יש להניח שהתנא בחר בקפידה אילו נושאים הוא רוצה להעלות על סדר היום הציבורי. השיקולים אילו נושאים להעלות תלויים במידת השמירה שלהם, בסיכויי המאבק, בחשיבות התחומים הללו ובעוד שיקולים שונים שאיננו יודעים מה הם. בהיגד הנוכחי התנא משקף את תורת הגמול הפשוטה. מי שחוטא נענש כאן ועכשיו, ואם הציבור חוטא – העונש הוא על כלל הציבור.

מקצתן מעשרין ומקצתן שאינן מעשרין רעב שלבצורת בא – המשנה מונה מהן הפורעניות ועל אילו עברות הן באות. ייתכן שכל הפירוט איננו מגוף המשנה. הרשב"ץ לא הכיר כנראה את הפירוט, כלומר במשנתו הופיעה רשימת פורעניות אך לא רשימה מקבילה של חטאים.

לפי המשנה הבצורת באה על שחלק גדול מהציבור אינם מעשרים. הם "חוסכים", כביכול, את דמי המעשר, ומפסידים את היבול כולו. רעיון זה מופיע בצורה אחרת במדרש אחר: "דאמר רבי לוי מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת עושה אלף מידות, והיה מוציא ממנה מאה מידות למעשר. ממנה היה ניזון כל ימיו וממנה היה מתפרנס כל ימיו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו, בני תן דעתך בשדה זו, כך וכך היתה עושה, וכך וכך הייתי מוציא ממנה למעשר, ממנה הייתי ניזון כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה זרע אותה הבן ועשה אלף מידות, והוציא ממנה מאה מידות למעשר. בשנייה הכניס בה עין צרה, והיה פוחת עשרה והיא פוחתת מאה. פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, עד שעמדה על מעשרותיה. וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. אמר להם מה באתם לשמוח על אותו האיש שנידווה? אמרו לו, חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עימך, לשעבר היית בעל הבית, והקב"ה כהן. ועכשיו נעשתה כהן, והקב"ה בעל הבית..." (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר א, עמ' 162-161 ומקבילות). המעשר הוא כאילו מתנה ממה ששייך לקב"ה, ומי שחוסך במעשר, יפסיד את תשע העשיריות האחרות. כתוצאה מהבצורת מקצתן רעבים [ו]מקצתן שביעים – הבצורת אינה פוגעת בכולם, אלא חלק מהציבור נפגע פחות והרעב חלקי. התנא אינו אומר שאלו שמעשרים הם יהיו אלו שלא ייפגעו מהבצורת.

גמרו שלא לעשר – החליטו כולם שלא לעשר, רעב שלמהומה ושלבצורת בא – אז הרעב יבוא על כולם, שלא ליטול חלה – אם הציבור אינו מפריש חלה, רעב שלכליה בא – מגיע רעב קשה יותר, לא כמהומה אלא מוות ממש, דבר בא לעולם על המיתות האמורות בתורה שלא נימסרו לבית דין – אם אנשים עוברים על עברות כרת, שבית דין אינו אמור להעניש עליהן (אלו בעיקר עברות של זדון), אזי מגיעה מחלת הדבר, ועל פירות שביעית – אכילת פרות שביעית שלא בדרך היתר. המונח "פֵרות" כולל את כל היבולים. יבולי דגן שצמחו בשביעית אסורים באכילה; לעומת זאת פרות האילן מותרים באכילה, יש להפקירם וכל הרוצה לקטוף מהם רשאי לעשות זאת. אי אפשר לדעת לאיזה סוג יבולים המחבר מתכוון, וספק אם כוונתו לאיסור ספציפי, או להגדרה כללית של כל העובר על דיני שביעית. דבר בא לעולם על אי שמירת דיני שביעית.

חרב באה לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה – עיוות דין הוא מעשה השופט. המורים שלא כהלכה הם מחוקקים. ייתכן שהתנא מדבר נגד קבוצה מסוימת, או שהוא מדבר באופן כללי ללא כוונה לקבוצה מסוימת. מכל מקום, לעיל (פ"ג מי"א) דובר על המגלה פנים שלא כהלכה, והסקנו שהכוונה לקבוצה כיתתית מיוחדת, וכאן נראה שאין בדברים פולמוס נגד קבוצה מסוימת.

המימרה מצויה באבות דרבי נתן עם תוספות ושינויים.