משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 9

חיה רעה בא[ה] לעולם על שבועת שוא ועל חילול השם – על שתי עברות אלו העונש הוא מכת חיות רעות.

חילול השם מוצג במקורות כעברה חמורה, אך מהותה המדויקת אינה ברורה. היפוכה הוא קידוש השם שמשמעותו המקורית היא עצם קיום כל מצווה, ובהשאלה הועבר לאלו הנכונים למות על מצוות ה' (על קדושת שמו יתברך). במסכת סוטה יש מחלוקת לגבי סוטה שנאפה ושתתה מהמים המרים, אך יש לה זכויות אחרות, האם עונשה מתעכב: "רבי שמעון אומר אין זכות תולה במים המרים" (פ"ג מ"ה), כלומר העונש מידי גם אם לאישה זכויות אחרות. במקבילה בספרי זוטא: "רבי שמעון אומר חלול השם היה בדבר. שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר, כיון שהיתה יורדת מן המקדש, היתה אומרת לחברותיה: 'אל תמנעו מלחטוא! כבר שתיתי ולא פגעו בי המים, דומה שאין בהן צורך³¹צורך – במשמעות של תועלת. כלל' " (ספרי זוטא, ה לא, עמ' 239). במקרה של סוטה חילול השם הוא הטענה שיטענו הדיוטות שהמים המאררים אינם פועלים. לעניין תרומות שנינו: "אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר ומן המדבר לישוב. אבל מקום שחיה אוכלתה ובהמה אוכלתה התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מכהן מפני חלול השם" (תוס', תרומות פ"י הי"ז). חילול ה' הוא, אפוא, שהתרומה תיאכל על ידי חיה ובהמה, לפיכך התירו לבעלים להביאה לכוהן ולקבל שכר עבור ההובלה. חילול השם הוא פגיעה בקדושת חפץ קדוש. הבבלי מגדיר פעם אחת שבועת שקר שנשבע חכם כחילול השם (יומא פד ע"א), וכן נחשב לחילול השם מצב שבו הגוי ישמיץ את ישראל בגלל מצוות ה' (מדרש תנאים לדברים, כב ג, עמ' 134). אם כן, חילול ה' הוא מצב שיהודי גורם שאחרים ילעגו על מצוות, או שחפצי קדושה ייפגעו. ברם ייתכן שחילול השם הפך למונח לכל עברה בפומבי.

גלות בא[ה] לעולם על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל השמט הארץ – עונש גלות נגזר על שלוש העברות החמורות, והרשימה היא הרשימה ההלכתית, וכן הוא בא על אי שמירת שמיטה, כנרמז במקרא (ויקרא כו לד). סעיף זה בא להשלים את הרשימה, הוא כללי ומקראי. המשפט על השמיטה חוזר לעיל, אלא שבתחילת המשנה נאמר שעל אי שמירת שביעית בא הדבר. העברות המנויות בתחילת הרשימה הן כנראה עברות שהתנא רצה במיוחד לשכנע את הציבור להקפיד עליהן.

בארבעה פרקים הדבר מרובה – שכן בני ישראל עוברים באותם ימים על עברות מסוימות, ברביעית [ו]בשביעית [ו]במוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה – ולהלן הפירוט: ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית – בשנה ראשונה ושנייה של מחזור השמיטה יש להפריש מעשר שני, ועל כך שומרים. בשנה השלישית והשישית יש להפריש מעשר עני, ורבים אינם עושים כן, ועל כן בא הדבר כעונש בשנה הרביעית, שכן את מעשר העני של השנה השלישית חייבים לתת לפחות בראשית השנה הרביעית.

בשביעית – הדבר בא, מפני מעשר עני שבשישית – שצריך להפרישו לאחר השנה השישית ואין עושים כן, במוצאי שביעית מפני פירות שביעית – על אי שמירת מצוות שביעית נענשים בשנה שלאחריה. הפרות הנצו באיסור בשביעית והושלמו בשנה השמינית. לעיל התחבטנו בפירוש המונח "פרות שביעית"; כאן ברור שמדובר בפרות האילן שלא הופקרו ונאספו בידי הבעלים, ואולי גם נמכרו בידיו שלא כהלכה.

במוצאי החג שבכל שנה ושנה מפני גזל [כ]מתנות עניים – לקט, שכחה ופאה הם מתנות העניים, ובשעת האסיף צריך לתת אותם, ומכיוון שרבים אינם עושים כך בא לעולם (לארץ ישראל) דבר. במבוא למסכת מעשרות עמדנו על כך שרוב הציבור לא הרים מעשר ראשון, וחכמים למעשה התייאשו מהמאבק על כך וויתרו על הדרישה, אבל מעשר עני רוב הציבור הרימו. ממשנתנו נראה שהיו רבים שלא נתנו מעשר עני כתיקנו, אבל עדיין היה זה נושא במאבק.

את המשנה שלנו צריך להבין כדרבון כללי לקיום מצוות. לא צריך לחפש קשר מיוחד בין בצורת לבין מעשרות, ואין סתירה בין הטענה שהימנעות מהרמת מעשר מובילה לבצורת ובין הטענה שהיא מובילה לדבר. הדרבון הוא כללי, ואין לדקדק בו, וכן בסתירה לכאורה בשאלה האם הימנעות משמירת שביעית מובילה לגלות, דבר או רעב של כליה.

כפי שראינו, לפחות העונש על שמיטה מושפע מהמקרא. באותו פרק של קללות שבספר ויקרא (פכ"ח) נזכרים עונשים מספר: בהלה, שחפת, קדחת, רעב, בצורת, חרב וגלות. נראה שקטלוג עונשים זה השפיע על משנתנו ועיצב את צורתה הספרותית.

המשניות פותחות בנושאים המתחלקים לארבעה. המספר ארבע מסמל את הריבוע ואת השלם, כלומר אלו כל צדדי הבעיה או הנושא.